וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף סג – וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ

"וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כ"ג, יג).

"אמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ'" (סג ע"ב).

בעקבות מימרה זו דנו הפוסקים אם מותר לעשות שותפות עסקית עם נוצרי. ושתי שאלות עמדו במוקד הדיון:

א. מעמדם של קדשי הנוצרים

כתבו התוספות (ד"ה אסור):

"בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן, ואין תופסין בהם אלהות".

כלומר שבזמן הזה הנוצרים נוהגים להישבע באנשים שהם רואים בהם קדושים, אך לא קיבלום כאלוה.

הר"ן הקשה על התוספות מן הברייתא לעיל סא ע"ב, האוסרת להשתחוות לאדם הנעבד כהמן. לדעתו, הברייתא באה ללמד שאף אם אין אדם נתפס כאלוהות ממש, אם משתחווים לו השתחוות של אלוהות, יש בזה משום איסור עבודה זרה; "ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים [=נוצרים] וגם המשוגע של ישמעאלים, אף על פי שאין טועין אחריהן לעשותן אלהות, הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות, דין עבודה זרה יש להן לכל דבר, ואיסור של עבודה זרה".

ב. הזכרת השילוש

הנוצרים נהגו להזכיר בשבועתם גם את השילוש שהם עובדים לו – דהיינו שיתוף שם שמים עם דברים אחרים, שהם בטיפשותם רואים אותם כאלוהיים. כאן נזקקים התוספות לשני חידושים גדולים:

"ואף על פי שמשתפין שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף; ו'לפני עיור' ליכא, דבני נח לא הוזהרו על כך".

בחידושם השני של התוספות, שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף, לא נעסוק כאן. ענייננו בחידוש הראשון – שאיסור "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" אינו מוסב על שיתוף, אלא רק על עבודה זרה הנעבדת בפני עצמה. דבר זה נראה קשה: וכי מה בין עבודה זרה סתם, שאותה אסור לגרום לגוי להזכיר, לבין עבודה זרה בשיתוף, שאותה מותר לגרום לו להזכיר?

שיטת המרדכי

דומה שנוכל לתרץ את שתי הקושיות על התוספות על פי ביאורו של המרדכי (עבודה זרה אות תתט; הובאו דבריו בבית יוסף חושן משפט סימן קפ"ב) לאיסור "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ":

"אבי"ה פירש מפי הקבלה: דוקא בימיהם, ששם עבודה זרה משמע לשון שררות ואלהות, אבל היכא שהקדשים שלהם נקראים בשמות של בני אדם אין קפידא בהזכרתם. והקרא מוכיח כן: 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו'".

ייתכן שיש כאן דיוק כפול: מן המילה "אלהים", המורה על כוח (עיין למשל רש"י על שמות ט"ו, יא); ומן המילה "יִשָּׁמַע", שניתן לפרשה: 'יעשה לנשמע', כלומר לדבר ששומעים לו ומתחשבים בו. על כל פנים, המרדכי מבין שאיסור "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים... לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" אוסר לגרום להגדלת כוחה של עבודה זרה, ולכן אין הוא כולל דברים שאינם נתפסים ככוח וכאלוהות, כגון קדשי הנוצרים (אף אם צודק הר"ן בהגדירו אותם כעבודה זרה).

על הדרך הזה נוכל להסביר גם מדוע מותר לגרום לנוצרי להישבע על עבודה זרה בשיתוף עם שם שמים. כאשר הגוי משתף שם עבודה זרה עם שם אדון ובורא הכול, על כורחו אין הוא יכול לתפוס אותה כאלוהות במובן של כוח ושררה. על כן לא שייך בזה איסור "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ", על אף שמדובר בעבודה זרה לכל דבר ועניין.

הרב ברוך וינטרוב