ליקוטי מוהר"ן | תורה קס"ה | ואהבת: צא מעצמך

ואהבת לרעך כמוך אני ה'. היינו שתקבל באהבה כל הרעות והייסורים הבאים עליך. כי ראוי שתדע שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, והיה מגיע לך יותר ויותר חס ושלום לפי מעשיך, וזהו ואהבת לרעך. שתאהב אהבה שבאה לך, הרעות והייסורים הבאים עליך, חס ושלום תקבלם באהבה, כי כמוך כמו שאתה הוא, היינו לפי מעשיך אני ה', בעל הרחמים, עדיין אני מתנהג עמך ברחמים כנ"ל.

התורה הזו מפתיעה במבט ראשון. היא נשמעת כמו בדיחה יהודית עתיקה על שני זקנים שמדברים זה עם זהו האחד אומר לרעהו: 'תשמע, מה אתה מתלונן על מצבך, כמו שאתה נראה, מגיע לך יותר גרוע'. אך במבט שני וקשוב יותר אנו מציפים מספר שאלות שיהוו פתח להבנת התורה הזו לעומקה.

שאלה ראשונה היא מדוע ר' נחמן לקח את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כל כך מרגש ויפה, עם מסרים ייחודיים ועמוקים והפך אותו למשהו שלא ממש מאיר פנים? בפרשנות זו של ר' נחמן הפסוק לא קורא לך למשימה יפה וטהורה, אלא פשוט גוער בך ושם אותך במקום שלך!

שאלה שניה היא איך? איך זה שר' נחמן שכל עניינו הוא לנחם אותנו ולהעניק תקווה ואור, מביא לנו תוכחה כזו? מה ר' נחמן רוצה ללמד אותנו בתוכחה הזו 'אתה, כמו שאתה נראה מגיע לך הרבה יותר'?

ישנה שאלה שלישית שעלינו לשאול אותה בכל דרשה, ועל אחת כמה וכמה גם בדרשה זו, והיא איך ר' נחמן מכניס את הדרשה הזו לתוך הפסוק? הפסוק אומר משהו אחד ברור ומסוים והנה ר' נחמן דורש משהו אחר לגמרי. בד"כ דרשה של ר' נחמן מזמינה אותנו לעבודה ולמחקר בהם ננסה לראות איך הדרשה של הפסוק מתיישבת עם הפשט ובעיקר עם עומק הפשט. נעיר, כמובן, שזו עבודה שעלינו לעשות אותה גם מול מדרשי חז"ל.

שאלה רביעית ואחרונה היא שאלה המתייחסת לתוכן הדברים שאמר ר' נחמן והיא כיצד ואיך אפשר לאהוב את הרע? איך אפשר בכלל להעלות על הדעת לאהוב את הרע שמגיע לאדם ולקבל באהבה? מה פשר האמירה שמגיע לאדם הרבה יותר רע?

האמת היא ששני הפירושים – הן הפשט והן הדרש –  באים לומר לאדם דבר אחד והוא –'צא מעצמך'! ברובד הפשט של הפסוק נאמר לאדם 'תאהב את החבר שלך כמו שאתה אוהב את עצמך'. כמו שאדם דבוק ואחוז בעצמו ואוהב את עצמו באופן יסודי ובסיסי, כך גם עליו לאהוב את השני. 'תאהב אותו כמו אתה אוהב את עצמך', זו בוודאי אמירה שמזמינה את האדם לצאת מתוך עצמו. 'צא מעצמך, תהיה מסוגל לאהוב את השני כמו שאתה אוהב את עצמך, אל תעשה חשבונות עצמיים כל הזמן. אל תשים את עצמך במרכז, אל תסובב את כל העולם סביב עצמך, צא מעצמך'.

זו מדרגה מוסרית ודתית מרשימה, אך השאלה היא מי יכול בכנות להגיע למעלה בההוא יכול לומר שהוא אוהב את השני כמו שהוא אוהב את עצמו?! יחידים מצליחים להגיע למדרגה זו, יש כמה וכמה צדיקים שהצליחו להגיע לזה אך עדיין זו מציאות נדירה, עליונה ונשגבה. בד"כ אדם מצייר את כל העולם סביב המרכז של עצמו באופן כזה או אחר, בין אם הציור הזה נעשה באופן גס ובין אם באופן עדין וחבוי. בין אם ברבדים פיזיים של החיים ובין אפילו ברבדים רוחניים עדיין גם שם אני המרכז של הכל. יש סיפור על ר' שמחה בונים מפשיסחא שהגיע לביהמ"ד מאוחר כשטליתו על כתפו והוא מתכונן לתפילה. בא אליו אחד מתנגד למדן ואמר לו – 'תראה מה זה, השעה כבר 11 בבוקר ואתה עדיין לא התחלת להתפלל, ואני כבר הספקתי כך וכך דפי גמרא!!' אמר לו ר' בונים – 'תראה, אם מה שלמדת היה בשביל כל עם ישראל, אז למדת גם בשבילי ואם מה שלמדת לא היה בשביל עם ישראל – אז מה שווה הלימוד שלך?!' זו תשובה מאד עמוקה שבאה בעצם לחתור תחת הקושיה שלו. הרוחניות שמייצג פה הלמדן היא רוחניות הישגית שמרוכזת בעצמה.

אכן חסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר לפני כל מצווה "לשם ייחוד קוב"ה..ובשם כל ישראל", כלומר כשיהודי מקיים מצווה הוא עושה זאת בשם כל ישראל. קיום המצווה חורג מהגבולות הצרים של העצמי שלי. המצווה הזו איננה רק בשבילי, זה לא רק אני כאינדיבידואל שנהנה מפירות המצווה אלא כנסת ישראל. המעשים הטובים של כל יהודי ויהודי מצטרפים יחדיו ובונים את קומתה הרוחנית של כנסת ישראל. מי שמצליח באמת ובכנות פנימית כשהוא מניח תפילין או מקיים כל מצווה אחרת להיות בהתכוונות בשם כל ישראל זו ללא ספק מעלה גדולה עד מאד.

אך מול האמירה החסידית לעיל הפועלת מתוך חיבור לעם ישראל, נמצאים אנחנו כשלעצמנו שבויים עמוק בתפישה שרואה את האני שלי כמרכז העולם. זהו מקום כל כך יסודי ובסיסי במהות שלנו בהוויה שלנו, בפן הגשמי והרוחני שלה בין בגלוי ובין בסמוי עד שאין זה פשוט לחמוק ממנו ולהתעלות עליו. על כך התבטא בעבר הפילוסוף האקזיסטנציאלי הצרפתי ז'אן פול סארטר "שהאחר הוא הגהינם", כביכול במרחב הפרטי שלי רק אני קיים ואז אין באמת מקום למישהו אחר. כל מגע עם האחר הינו פולשני ביחס לאני. נוכחותו של האחר סודקת את גן העדן הפרטי שלי, המרחב שבו אני מכונס ומרגיש שלם עם עצמי. לאור אמירתו המתריסה של סארטר ניתן להבין את הפרשנות של ר' נחמן: "ואהבת לרעך כמוך" משמעו אהבת הרַע, למד לקבל באהבה את הרע הבא עליך. ר' נחמן כדרכו יורד אלינו אל המקום שבו אנחנו נמצאים, מדבר אלינו בשפתנו וקורא אתנו את אותו פסוק אלא שמנקודת המבט הנמוכה שלנו, מן המדרגה שבה אנחנו נמצאים: "ואהבת לרעך כמוך", 'וכי איך יתכן שאוהב את רעי והלא בשבילי האחר הוא קצה גבולי, תחילת חוסר האונים שלי, סוף המרחב הקטן שניתן לי בעולם. האחר יכול כל כך להפריע , לסכל תכניות, להעליב ולפגוע , האחר יכול להית ממש רע'. עונה ר' נחמן: 'נכון, זהו בדיוק הניסיון בדרך לאהבת האחר, להיות מוכן לאהוב גם את הרע. צא מעצמך, החלץ מגן העדן המושלה שלך, היה מוכן לקבל את הרע שבא עליך באהבה ואז תוכל אולי גם לאהוב את רעך. שהרי רע (חבר) אמתי הוא זה שאתה אוהב בו גם את הטוב וגם את הרע ( ואולי לכך מרמז דמיון אותיותיהם).

'ואם תשאל כיצד אעשה זאת אענה לך שוב בשפתך שלך', היה בוודאי ר' נחמן ממשיך וקורא את המשך הפסוק, "כמוך" ושוב דורש את הפסוק מן המקום שבו אנחנו נמצאים, מדרגתנו הנמוכה: 'אתה כמו שאתה נראה, מגיע לך עוד יותר רע מזה. אותו "כמוך" שכל כך היית עסוק בו ושלפני כן כל כך שאלת ותמהת 'איך אני יכול לאהוב את השני כמוני'. מסתבר שגם הוא יכול להיות בר שיפוט ולא רק שופט אחרים, גם הוא יכול להימדד ולא להיות אמת המידה של כל הסובב אותו. צא מן המקום הזה שבו היית כל כך עסוק בעצמך ואחוז בעצמך. וכל כך למה? כי " אני ה' ".  ה' מצהיר על קיומו ודי בכך בכדי לשבור את תמונת העולם הסגורה בתוך עצמה של ה'אני'. די בכך שהקב"ה יציג את ה"אני" שלו בכדי שה'אני' של האדם לא ישאר לבדו סגור ואטום לאחרים. כביכול הקב"ה אומר לאדם: 'צא מעצמך' לא רק אתה 'אני', גם אני! וה'אני' שלי גדול משלך לאין סוף.

אך אין הקב"ה בא לו לאדם במידת הדין ובשם אלוקים אלא להפך במידת הרחמים ואומר "אני ה' ", בשם הוויה שהוא במידת הרחמים. ה' לא בא להנכיח את עצמו בכוח, אלא להיפך , פונה אל האדם ברכות לעורר אותו גם להוויה רכה. לצאת לא רק מסגור עצמו כלפי הזולת אלא גם מן הנוקשות של הווייתו העצמית הבטוחה כל כך בעצמה ובכוח השיפוט שלה. אומר הקב"ה לאדם: 'אני ה', ואנחנו יודעים שעל פי מידת הדין היה מגיע לך הרבה יותר רע, אבל אני מרחם עליך, אני ה'. אני בא אליך ברחמים'.

*

במדרש מובא ש"עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאיננו מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים" (בראשית רבא יב'). כידוע כל מעשה בראשית נכתב בשם אלוקים, להראותנו שהעולם נברא במידת הדין. אכן המאפיין של מידת הדין הוא הפירוד ומפירוד זה עשוי העולם. הפירוד הראשון והמשמעותי ביותר הינו הפירוד מהקב"ה. בכדי שתהיה מציאות עצמית לעולם היה צריך הקב"ה לפנות לו מקום בסוד הצמצום ולהיפרד ממנו. פירוד נוסף הינו הפירוד של אחד מהשני, כל המציאות עשויה מן הפירוד של כל דבר ממשנהו ומן הגבול שתוחם כל דבר ודבר. השולחן מופרד מהכיסא, הכיסא מהרצפה, אני ממך, עד הפירוד הגדול ביותר של בריאה הנפרדת מבוראה - מהקב"ה. אולם לפרידה זו יש תכלית והיא קיומו העצמאי והאובייקטיבי של העולם. ואכן העולם נראה בעינינו כישות עצמאית אובייקטיבית ונפרדת מאלוקים, כמעט נעדרת ממנו. עולם מלשון העלם. בעולם כזה ללא "מכוון חיצוני" מנוהל העולם על ידי כיוון פנימי של חוק וסדר- דין. הריחוק האלוקי משרה בעולם הנברא על ידו גם כן ריחוק מובנה. העדר הנוכחות האלוקית משרה בעולם גם כן חוסר נוכחות כלפי חוץ. הנבראים מצויים זה לצד זה כעיוורים, כיצחק אבינו שמדתו מידת הדין, כמונדות ללא חלונות. ראה הקב"ה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים ראה הקב"ה שבעולם כזה  התייחסות האחר אל השני היא כהפשטה בלבד, "עלה במחשבה", מחשבת הדין המושלם אך לכן נעדר היחס כלפי חוץ. ראה כל זאת ורצה שיהיה בעולם גם שיתוף, קשר עם העולם והקיום של השני באשר הוא, "שיתף עמו מידת הרחמים". רצה ה' שתהיה בעולם אהבה, 'ואהבת לרעך כמוך', הציץ אל העולם, בקע את הפירוד שבו, את ההעלם, ואמר "אני ה' ", במידת הרחמים. הקיום האלוקי שובר את השלימות המנוכרת של העולם לעורר את הנבראים ליצור קווים של יחס. אם חלילה יישאר מן דהוא בתוך עולמו המנוכר, המושלם לכאורה, המבקר את השני במידת הדין, נזכיר לו שה' שיתף עמה את מידת הרחמים. ואם עדיין יתעקש נזכיר לו שאת מידת הדין לבדה אפשר להפעיל גם עליו, לרכך את עמדתו במציאות, להזכירו שגם הוא זקוק לרחמים ושלמציאות בדין בלבד אין קיום. "כמוך", דהיינו אם נמדוד גם אותך במידת הדין לא תצא נשכר ללא מידת הרחמים, "אני ה' ".

ר' נחמן יורד עד אלינו כדי לשמוט מתחת רגלנו את הקרקע הזאת שאנחנו אחוזים בה כדי שיהיה לנו בינינו שיתוף - שיתף מידת הרחמים - שיהיה קשר, שיהיה חיבור. אחרי שאדם נזכר שגם עצם קיומו נעוץ ברחמים, הלב שלו גם מתרכך, להיות מסוגל אפילו לאהוב את זולתו. ר' נחמן מכניס אותנו ברגישות לעומק הפסוק, אנחנו יודעים שהפשט הוא "ואהבת לרעך כמוך" שצריך לאהוב את הזולת, אלא שהמציאות היא שרעך הוא הגיהינום בשבילי. ר' נחמן משוחח אתנו בכנות ואומר לנו שכיוון שזו המציאות עליי לקרוא את הפסוק ולראות מה הוא רוצה לומר לי כפי שאני במקום שבו אני נמצא. רק כך ברי שפסוק זה נצחי וחי הוא. הדרשנות של הפסוק איננה אלא הדיאלוג שלו עם החיים עצמם. דיאלוג זה חושף בפסוק עוד ועוד רבדים המסתתרים במעמקיו. רבדים אילו אינם הפשט של הפסוק אולם הם כן השורשים שלו, וכשורשים הינם חיוניים גם לפשט עצמו. רק אם נצליח להבין את שורש הפסוק, נצליח לבסוף להגיע למעלה של 'ואהבת לרעך כמוך' גם בפשט שלו. רק אחרי שתהיה מוכן לשמוט מעל עצמך את אותו בטחון עצמי בעצם קיומך, בשלמות שלך, בהרגשה הבסיסית של מגיע לי, של אני הכל, של אני המרכז, אם תצליח לעשות את העבודה הזו – אולי תצליח אולי גם להגיע לְ ואהבת לרעך כמוך'. 

*

דבריו של ר' נחמן הוא ממש ההיפך מסיפור ידוע על ר' זושא: תלמידי המגיד ממזריץ' הגיעו אל רבם וביקשוהו שיאמר להם פשט במשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות ט', ה'). ובמלים אחרות: כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שיברך על הטובה? ותשובת המגיד הייתה 'לכו לר' זושא, הוא ייתן לכם תשובה, הוא בקי בהלכה הזאת'. הלכו התלמידים לר' זושא, לעת ערב הגיעו לעירו של ר' זושא ושאלו היכן הוא גר, אמרו להם שם.. הגיעו לביתו של ר' זושא וראו בית מט ליפול, חורבה, חורים, קר, שלג. התלמידים דופקים בדלת ונכנסים, הילדים רועדים, רעבים, בבית רק שלחן וספסל וכו', אתם יכולים להמשך את הסיפור כיד הדמיון הטובה עליכם. שאלו אותו: שאלנו את המגיד מה הפשט של המשנה שחייב אדם לברך וכו' והוא אמר לפנות אליך. אמר ר' זושא: 'אני לא מבין למה הוא אמר לכם לפנות אלי, מעולם לא היה לי רע!?'.  סיפורו של ר' זושא כמובן הפוך לגמרי מהסיפור שלנו. ר' נחמן מעמיק ברוע ומשתמש בו עצמו להזיז את האדם ממקומו ואילו ר' זושא כלל לא מכיר את הרוע, מדלג הוא מעליו ולא רק שאיננו זז ממקומו, ר' זושא מרגיש שהוא במקום הטוב ביותר שיכול להיות, לעיניהם המתפעלות של תלמידי המגיד. ר' נחמן מדבר אלינו בשפתנו ואילו ר' זושא כלל לא מבין את שפתנו. ר' זושא פה מצויר כמלאך ה' צ-באות, כאיש שהרע לא נוגע בו כלל, ובכל זאת אין הסיפור בנאלי ויש בו עומק רב, שכן מה ר' זושא בעצם רצה להגיד למקשים, אם בכל זאת ננסה למתוח קו בין שאלתם לתשובתו של ר' זושא שנראית כמרחפת מעל ראשי שואליו. מה בעצם אמר להם? 'דעו לכם שאם תתחילו לעשות חשבונות – תמיד תפסידו. מי שמתחיל לעשות חשבונות עם הקב"ה, לא יצליח. יש רק מקום אחד בו ניתן לענות תשובה והוא להתעלות מעליה. תשובתו של ר' זושא בעצם חותרת תחת שאלתם של תלמידי המגיד. ובכך דומים דבריו לדברי ר' נחמן אך מכיוון הפוך. ר' נחמן מדבר אלינו בשפה שלנו. לו היה עונה ר' נחמן לתלמידי המגיד היה מדבר אליהם במקום שבו הם נמצאים, עם הרע ועם הקושי שבו ואומר להם 'תעשו עבודה עם הרע הזה שאתם שואלים עליו. למדו לקבלו באהבה. ואם תשאלוני, כיצד?' ימשיך ויענה ר' נחמן וכאן יחתור גם הוא תחתם, אבל לא תחת שאלתם אלא תחת עצם יכולתם לשאול, תחת עצם קיומם וביטחונם בקיום זה.'אם תשאלוני כיצד? אזכיר לכם שבעצם היה מגיע לכם עוד יותר רע ממה שעד עכשיו סבלתם'. ר' נחמן משתמש ברע ולא חומק ממנו. משתמש בו כדי לגעור בתלמידיו, כדי לנער אותם, לעורר אותם. אם ר' זושא מבקש בתשובתו להעלות את התלמידים אליו הרי שר' נחמן יורד אל מקומם של התלמידים לדבר בשפתם, כמו שהבטיח לרדת אל תלמידיו אל שאול תחתיות על מנת להוציאם משם. ר' נחמן יורד אל תלמידיו ולא זו בלבד אלא שאף הודף הוא אותם עוד מעט מטה, "כיראוי שתדע שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, והיה מגיע לך יותר ויותר ", אך מטרתו דומה לזו של ר' זושא, לומר גם הוא להם ' אל תעשו חשבונות עם המקום '.

ר' נחמן עונה תשובה שהיא בגובה העיניים ובשפה שלנו– 'אתה כפי שאתה, אגואיסט, קטנוני, זה שכל דבר הוא בשביל עצמך, זה שכל דבר סובב סביב עצמך בגלוי ובסתר, בצורה דקה או גסה, אני אדבר אליך כפי שאתה'. הוא מנער אותנו בדיוק בדבר שרצינו לברוח ממנו- הרע, כדי שנבין!! שהרי שם אנו נמצאים.

*

כשבא אותו גר להלל הזקן ואמר לו: 'למדני את כל התורה על רגל אחת' (שבת לא), אמר לו הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.  מה פשר בקשתו של אותו גוי ומה משמעות תשובתו של הלל? ללמד את כל התורה על רגל אחת בפשט משמעו 'למד אותי מהר, פשוט כמו שבא לי, מהר כמו שאני רוצה', זה בפשט.  בעומק 'רגל אחת' משמעה לא להיות מוכן להתייצב על שתי רגליים. העמידה על שתי רגליים היא ההכרה בשניות במציאות: יש ימין ויש שמאל, יש אני ויש אתה, יש פירוד בעולם, יש שניים ומוכרח הוא שתתוודע אליו, שתלמד לחצות אות פעריו, להגיע אל מה שמעבר לך, אלא שזאת אפשר לעשות רק בעזרת שתי רגלים, שתפנים גם בתוכך את השניות שיש במציאות ותרצה לגשר על פעריה. אולם על רגל אחת משמעו שמבחינתי לא תיתכן שניות במציאות, שהכל צריך להיתרגם לשפתי שלי, הכל סובב את עצמי. למדני כך, מהי התורה. 

ענה לו הלל הזקן: אני אתן לך תשובה, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. אני אסביר לך כיצד מנקודת המבט האישית שלך, הצרה - על רגל אחת, אפשר להגיע אל השני - הרגל השניה החסרה לך. איך תסביר לאגואיסט מה זה אלטרואיזם? איך תסביר למי שסובב סביב עצמו מה זה נתינה? הוא לא מכיר את המרחבים הללו, המעוף הזה שמעבר לעצמי הוא בשבילו קרקע זרה, אין לו שם איפה לדרוך. באופן דומה גם את תולדות הפילוסופיה המערבית אפשר לדמות לאותו איש המהלך על ביצה ומצא קרקע יציבה אחת לרגלו האחת – האני! "אני חושב משמע אני קיים". אבל עדיין מחפש הוא היכן להניח את הרגל השנייה. איך תסביר לפילוסופיה מה זה יהדות? איך תסביר לגוי מה זה האחר, מה זה "ואהבת לרעך כמוך" כאשר אצלו הכל עומד על רגלו האחת של האני? אומר לו הלל הזקן: אני אסביר לך – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, כמו שכואב לך כך כואב גם לו. כמו שלך רע גם לו רע, לא נעים לך גם לא נעים לו. כך תחוש אתה בעצמך את מה שיתכן שהוא עצמו חש. עכשיו אחרי שהבנת את זה במרחב של עצמך לך אליו על רגליך- זיל גמור!

כל התורה לא באה אלא ללמד אותנו את המעוף הזה, אל מעבר לעצמי.  זו כל התורה על רגל אחת.  להצליח לצאת מעצמך, אל עבר האחר, אל עבר הקב"ה. העולם נברא במידת הדין, בפירוד. הפירוד האחד מן השני והפירוד הגדול ביותר, הפירוד מהקב"ה שהצטמצם בבריאה לשם אלוקים ובכל זאת  מדגיש הוא "אני ה'"-במידת הרחמים. כל תכלית הבריאה להצליח למצוא מתוך הפירוד את החיבור, למצוא את ה"שיתף עמו מידת הרחמים" ולמצוא את "אני ה'". 

הלל הזקן עונה לאותו גוי בשפה של גויים, להסביר לו מה זה יהדות. ובכן, יהדות על רגל אחת אומרת: 'צא מעצמך', אבל איך אפשר להסביר את זה לגוי? אולי אם אצבוט אותך – תבין. אבל אפילו הלל הזקן רק ענה לאותו גוי בגבולות שלו, שאמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, עדיין נשאר הגוי בתחום הלא תעשה וממילא עדיין בתחום עצמו. ואילו ר' נחמן הרחיק לכת עוד קצת, עוד צעד – לא רק אל תעשה רע, לחבר שלך, אלא תעשה לו טוב. ויותר מזה, לא רק תעשה לו טוב, אלא אפילו תאהב אותו כמשמעותו הפשוטה של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". ר' נחמן גם כן מדבר אל הגוי בשפתו, הגוי שבתוכנו, אבל לא מחכה שנעמוד על רגל אחת אלא כמעט הודף אותנו כלפי מטה, כמעט זורק אותנו במורד המדרגות,  "כי ראוי שתדע שלפי מעשיך אחר כל הייסורים והרעות שיש לך עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, והיה מגיע לך יותר ויותר חס ושלום לפי מעשיך", כדי שנתעורר. וכל כך למה? כיוון שזאת השפה שהגוי מבין. כמעט הודף ובכל זאת לא. מצביע ר' נחמן על רחמי ה' הבוקעים בתוך עצם הקיום שלנו ומאמין שכשנגלה אותם על עצמנו יתעוררו הם בנו גם על אחרים.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php