דילוג לתוכן העיקרי

כי תצא | ואין מושיע לה

קובץ טקסט
ואין מושיע לה*
(דברים כ"ב, כה-כז)
התורה טרחה לציין ש"אין מושיע לה". מכך לומדת הגמרא שאם יש מושיע, הוא צריך להושיע את הנערה; וזאת, אף במחיר חייו של הרודף. הגמרא לומדת זאת באמצעות השוואה לרוצח המופיעה בפסוק: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
אמנם, מפשוטו של מקרא נדמה שפרשייה זו קשורה יותר לפרשייה אחרת:
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:  וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:  וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל ...:  וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: ... וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:  כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם."
(דברים כ"א, א-ח)
מטרתן של מדידת המרחק, ושל הצהרת הזקנים, "ידינו לא שפכה את הדם הזה", אינה לסייע לברר את זהות הרוצח. ברור שאין הכרח שדווקא העיר הקרובה ביותר היא מקום מושבו של הרוצח, ובטח ובטח שהזקנים אינם הרוצחים. מטרתה של מדידת המרחק האווירי הקצר ביותר לזירת הארוע, מטרתה לקבוע באיזו עיר יכלה להישמע צעקת הנרצח. הכרזת הזקנים מבהירה שאין מדובר במקרה שבו הזקנים יכלו למנוע את הרצח ולא פעלו לשם כך. משכך, סביר שמכשול ממשי מנע מן הקול להגיע אל העיר: צמחיה. לכן, גם האדמה שבה התבצע הפשע אינה נעבדת עוד, שכן הצמחייה והשטח החקלאי הם שאפשרו לפושע לממש את זממו ולהתחמק מעונש.
בנוסף לפרשתנו, גם בפרשיית חטאי סדום מוזכרת הצעקה:
"וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד:  אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה."     
(בראשית י"ח, כ-כא)
בפרשייה זו לא מוזכר במפורש שום חטא של אנשי סדום, למעט הזעקה הנשמעת, צעקה המייצגת את חוסר הנכונות של אנשי סדום לפעול ולסייע לאדם במצוקה. חטא נוסף המשויך לסדום מופיע ביחזקאל:
"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה."
 (יחזקאל ט"ז, מט)
אי החזקת יד עני ואביון, גם היא אינה מעשה שלילי אקטיבי, אלא המָּנעות מפעולה חיובית.
עמון ומואב הם הנצרים היחידים שנותרו מסדום. כך, בבחינת 'כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם', הפך חטא זה לחלק מהד.נ.א של עמון ומואב. הוא נזכר בפרשתנו:
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם:  עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם..."                                    
(דברים כ"ג, ד-ה)
אם כן, התורה דורשת מאתנו לא רק להימנע מלפגוע באנשים, אלא גם לסייע לרע ולמנוע פגיעה בזולת במדת האפשר. הקב"ה המטיר על סדום אש וגופרית כעונש על חטא זה, ונדמה שגם העברה שבגינה נדונו אנשי שכם למיתה היא אי-מניעת שכם בן חמור ממעשהו, וכן, אי-שפיטתו לאחר מעשה.
החשיבה המודרנית אינה רואה כך את הדברים, וססמתה: "חיה ותן לחיות". מורי ורבי, הרב חנן פורת ז"ל, הפך עולמות כדי לחוקק בכנסת את חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. עיקר חידושו של חוק זה היה חיוב האזרח למנוע פגיעה בחברו במדת האפשר, וענישתו אם לא יעשה זאת. בעזרת פעולות שכאלה ניתן להתקרב לחזונה של התורה: "צדק צדק תרדוף"; חברה מוסרית שיש בה צדק פוזיטיבי ולא רק הימנעות מגרימת נזק.
אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, ואני סבור שבנוסף לעיסוקנו בעברות שעשינו, עלינו לתת דין וחשבון עד כמה כל אחד מאתנו מצליח לקרב את התגשמותו של החזון הזה: האם כל אחד מאתנו יכול להכריז: "ידינו לא שפכה את הדם הזה".
דם אינו רק דם של נרצח, אלא גם חילול שבת, אכילת טריפות ודברי ליצנות על המקרא וחז"ל. אני מדבר בראש ובראשונה אל עצמי אך גם אל אחרים: לכל אחד מאתנו יש מעגל שעליו הוא יכול להשפיע כרגע, ולכל הפחות להכין את עצמו לקראת השלב בחיים שבו האחריות תוטל על כתפיו. בחודש אלול עלינו לעסוק בשאלה האם עשינו ככל שביכולתנו כדי להפוך את הקהילה שחיה בארץ לקהילה צודקת יותר ומחוברת יותר לאביה שבשמים ולתורתו.
 
 
 
 
 
 
* השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת כי תצא, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)