וגילו ברעדה

השיחה ניתנה בסעודה שלישית בשבת שובה, פרשת וילך ה'תשע"ט. סיכם נדב שולץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

מבחינות רבות מהווים עשרת ימי תשובה את פסגתה של השנה. על עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים להיות אינטנסיביים יותר, ממוקדים יותר ועמוקים יותר. הגמרא במסכת ראש השנה מספקת שני מקורות לעשרת ימי תשובה. הראשון שבהם הוא:

"דרשו ה' בהמצאו"! – התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? – אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים." (ראש השנה י"ח ע"א)

על פי מקור זה עשרת ימי תשובה מסמלים קירבה ייחודית בין האדם לבין ה'. בניגוד לציבור – המצוי ביחסי קירבה תמידיים לקב"ה – ליחיד ישנו זמן ייחודי הוא מצוי במצב קרוב במיוחד לה'. יחסי קירבה אלו הם העומדים בבסיס ייחודם של עשרת ימי תשובה.

המקור השני שמביאה הגמרא הוא כדלקמן:

"ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל", עשרה ימים מאי עבידתייהו? ... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים." (שם)

כאן תפקידם של עשרת ימי תשובה הוא שונה בתכלית. במקור השני אותו מספקת הגמרא משמשים עשרת הימים מטעמים טכניים הרבה יותר. דינו של נבל נגזר, אלא שניתנו לו עשרה ימים להתחנן ולבקש על נפשו. משלא עשה כן, ונותר עומד בחטאו נעשה גזר דינו סופי והוא מת.

כך, גם עם ישראל שנכתב דינו בראש השנה, זוכה ומקבל עשרה ימים בהם באפשרותו להתחנן ולבקש על נפשו. אמנם, סביר להניח שהמעשה עם נבל התרחש במהלך חודשי האביב. אולם, העיקרון הוא אותו עיקרון. עיקר ההתרחשות היא בעת גזר הדין של ראש השנה, ולאחר מכן ניתנים לאדם עשרה ימים לנסות ולשנות את רוע גזר דינו.

אם נשתמש בחילוק ממסכת גיטין, עיקר העניין הוא בכתיבה, ואין החתימה מהווה אלא אשרור סופי של הדברים – עיקר דין עשרת ימי תשובה נובע מן הכתיבה בראש השנה, ולא ניתנו עשרת ימים אלו אלא בכדי לאפשר פתח אחרון לשינויים לפני חתימה.

הדבר עולה גם בשני המסלולים הקיימים בחודש אלול. האחד מכוון לעבר ראש השנה: אנו תוקעים בשופרות, אומרים סליחות ומנסים לשפר מעשינו. כל זאת, מתוך מחשבה על יום הדין המצפה לנו.

ראש השנה הוא יום בו אנו מבקשים את מלכות ה' בעולם. מלכות הדורשת משפט נוקב, ממנו אף לא אחד מאתנו מובטח כי יצא זכאי. האמירה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך" אינו אמירה בעלמא. היא מבוססת על הפסוקים בספר ישעיה:

"עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא." (ישעיה ב', יא)

רק לאחר שעיניים גבוהות ישפלו ורום אנשים ישתוחח, באה מלכותו המלאה של הקב"ה.

אולם, המסלול השני אותו ניתן למצוא בחודש אלול, הוא מסלול אחר. זהו המסלול של קבלת לוחות שניים; מסלול שתחילתו בא' אלול ותומו ביום הכיפורים. מסלול זה לא כולל מעבר ביום הדין אלא כביכול פוסח עליו. ההיגיון מאחורי הבנה זו הוא המודל שהצענו של דבקות בין ה' לעמו.

יום הכיפורים מייצג את מידת הדבקות הגבוהה ביותר בין ה' לבין עמו. ראשית, כפי שאומרת הגמרא:

"לא היו ימים טובים לישראל... כיום הכפורים." (משנה תענית ד', ח)

בנוסף, ידועה מימרת חז"ל על גלילת הפרוכת:

"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה." (יומא נ"ד ע"א)

קודש הקודשים מייצג את יחסי האינטימיות הקרובים ביותר. לכן, רק ביום של קירבה כזו – יום הכיפורים – יכול הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים.

אולם, אף ביום הכיפורים עצמו קיימים שני מסלולים אלו. שכן, נראה שאין "מוטו" מייצג ליום זה יותר מאשר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה." עבודה וגילה מזה, יראה ורעדה מזה. דבר זה אף בא לידי ביטוי בתפילות השונות. מוסף וסדר העבודה כמייצגי הקרבה, נעילה והתחנונים שבה כמייצגי היראה.

אלא, שבעוד שעל יחסי הקרבה בימים אלו מושקעות  מילים רבות, יש לעמוד עוד על צד היראה בימים אלו. דרשנים מביתה של תנועת המוסר, היו מזהירים כי ייתכן שיש עתה בבית הכנסת מי שנחתם דינו – "גברא קטילא" בלשונם. זאת, אם לא יקרע גזר דינו ביום הכיפורים. יסוד הדברים עמוק ונוקב – שום דבר בחיינו אינו מובן מאליו וחובה עלינו לזעוק ולהתפלל.

המאירי בספר "מגן אבות", מביא את המנהג הקדום בפרובנס: לומר "אבינו מלכנו" בשבת שובה. בספרו הוא מתאר את הביקורת בה הותקף מנהג זה על ידי תלמידי הרמב"ן. אולם, רוח הדברים ברורה – ראויה שבת אחת שתוקרב, ובלבד שיקרע רוע גזר דינו, ונחתם לחיים טובים.

השו"ע קורא לאדם לקבל עליו חומרות בימים אלו, אף אם בהמשך השנה לא יתמיד בהן. יש הרואים בכך צביעות, אולם לא כך פני הדברים. בימים אלו, בבוא האדם לבקש על נפשו אין בידו דבר לבד מחשיפת רצונו האמתי. קבלות כאלו ואחרות אף לזמן קצר עושות בדיוק זאת: אמנם, כרגע איני נמצא במקום בו אוכל לקבל חומרה זו לכל חיי. אולם, בתוך תוכי, שואף אני למקום זה.

גם הרמב"ם קרא לאדם לחוש את כובד האחריות המוטל על כתפיו. ראשית, הקדים:

"מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני." (רמב"ם תשובה ג', א)

ולכן, הוסיף:

"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב." (שם, ד)

לאדם ישנו מאזן זכויות לעומת עבירות. מי שיש לו "יתרה חיובית" מוגדר צדיק. מי שעוונותיו מרובים על זכויותיו נחשב רשע. הסוג השלישי הוא זה שהיחס בין עונותיו לבין זכויותיו שווה, וזה הוא המתקרא בינוני. לכאורה, הדברים פשוטים – "מאזנו" של האדם קובע את מעמדו – צדיק, רשע או בינוני.

אלא, שבהמשך הרמב"ם פסק:

"הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה." (שם, ז', א)

הרב הוטנר שואל בספרו "פחד יצחק" מדוע הרמב"ם קורא לאדם להשתדל לעשות תשובה? היה עליו לצוות על האדם: "לפיכך יעשה האדם תשובה"! מה אם כן טעם דבריו של הרמב"ם?

מסביר הרב הוטנר שאין האדם נבחן על פי מאזן הזכויות-עוונות שלו. ההגדרות רשע, צדיק ובינוני לא מתבססות על גודל הזכויות או גודל העוונות של האדם. אם כך היו פני הדברים, כל שהיה על האדם לעשות הוא "לשפר" את היחס שלו בין עוונותיו לבין זכויותיו. מעמדו של האדם נקבע על פי תודעתו: מי ששואף לקיום מצוות מוגדר צדיק, מי שלא שואף לכך כלל מוגדר רשע, ומי שמצוי חלקו מזה וחלקו מזה מוגדר רשע. ממילא, כדי להפוך מבינוני לצדיק, יש צורך בשינוי תודעתי – בלשונו של הרמב"ם – בהשתדלות.