ודברתם אל הסלע

  • הרב שמעון קליין

 פרשת חוקת                                                                                    הרב שמעון קליין

 

ודברתם אל הסלע

 


מבוא

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב).

במילים אלו נחתם גורלם של משה ואהרון, לבלתי הביא את העם אל הארץ אשר ניתנה להם. במה חטאו השניים? מדוע נבחר דווקא עונש זה?

טרם העיסוק בפרטים, נשים לב אל תמונת המַקרו, ל'היסטוריה' המתחוללת בפרשייה זו. בשלושה אישים עוסקת הפרשייה - מרים, משה ואהרון. הימים - ימיה הראשונים של שנת הארבעים[1]. אחרוני 'מתי המדבר' כבר אינם[2], וכעת ה'עם' או ה'עדה' הם דור חדש העומד להיכנס בקרוב אל הארץ. מה צופן עתיד השלושה? האם יצטרפו אל 'מתי המדבר'? האם יצעידו את העם אל עבר עתידם - הכניסה אל הארץ? שאלות אלו מרחפות מעל חלל הפרשייה, והן באות לידי הכרעה. מרים - מתה, משה ואהרון - יסיימו את תפקידם בתקופה הקרובה[3].

בשורות הבאות - תיאורה של ההתרחשות.

 

 

'לפי שמתו יוצאי מצרים'

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם"         (במדבר כ', א'-ו').

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" - הציון 'בני ישראל' מתייחס לזהות ולייעוד - כבניו של ישראל. "כָּל הָעֵדָה" - תיאורם כ'עדה' מציגם כנועדים, מחוללים דבר יחדיו. תוספת הציון 'כל', שוללת מחשבה על פיה רק חלק מן העדה נוכחים באירוע. במובן הפיזי - זהו ציון תמוה ומיותר. במובן מהותי - מילים אלו מקפלות בתוכן אמירה: 'כל העדה' נמצאת כעת כאן. ומה בדבר הרבים שלא זכו - חלק העדה שגווע במהלך שנות הנדודים במדבר[4]? 'כל העדה' פירושו - זהו הרכבה החדש, וכל מי שאמור להיות נמצא כאן.

דומה שכך גם הובן משפט זה על ידי חכמים במדרש:

"[ויבאו בני ישראל כל העדה] (במדבר כ', כ"ב), מהו כל העדה? עדה שלימה, עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים, ואילו אותן שכתיב בהן ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום (דברים ד', ד')"    (מדרש תנחומא חקת, ל"ז).

תיאור זה עשוי להיות משמעותי בשלבים הבאים.

"מִדְבַּר צִן" - מקום זה נזכר בכמה פרשיות כגבולה הדרומי של ארץ ישראל[5]. במילים פשוטות - העם מגיע למקום הנושק לארץ ישראל, וסוג של מפגש עומד להתחולל בו[6].

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" - מה מקופל בציון חודש תוך התעלמות מהשנה? פסוק זה מעמיד רקע להתרחשות העתידה להתחולל. ציון השנה כמוהו כציון להקשר היסטורי קונקרטי, לשרשרת מובנית של סיבות ומסובבים. התעלמות מהשנה מזמינה את הלומד להקשר מופשט, רוחני, ופחות להקשר סיבתי מוחש. מהותו: החודש הראשון הוא חודש היציאה ממצרים, חודש המסמל את נקודת הראשית. בחודש זה גם הוקם המשכן, וכעת, עם ההתייצבות בפתחה של ארץ ישראל הוא עשוי ליצור ציפייה להתחלה חדשה.

"וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ" - ישיבה מסמלת סוג של השתקעות, והיא מזמנת תהליכים פנימיים. ה'עם' - היושב, הוא הישות הלאומית, והוא מגלם את מעגל החיים הטבעי. ציון ה'ישיבה' בלשון יחיד - מספר על ההשתקעות שהייתה להם כאורגן במרחב הנתון, כזו שבכוחה לחולל תנועות בנפש העם או ברוחו[7].

מותה של מרים

"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם" - שם, בעקבות הישיבה בקדש מתה מרים. לאיזו קבוצה משויכת מרים - האם לדור יוצאי מצרים, או לבאי הארץ?

פסוק זה מתאר עמדה מורכבת. בשלב ראשון מתוארת 'כל העדה' - במעלתה, ובמובן זה - מרים היא חלק ממנה. והנה ממשיך הפסוק ומתאר צעד נוסף, את הישיבה בקדש. כתגובה לחלק זה, מתה מרים - 'שם', גם נקברת - 'שם', במקום התפר, כמי שאינה שייכת אל הפרק הבא. "וַתִּקָּבֵר שָׁם" - לא כיוסף שעצמותיו מועלות על ידי העם ארצה, מרים הייתה ונשארה 'שם', בפרק ההיסטוריה ההוא של העם.

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ', ב').

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" - בלשון עבר, כמו חוזר הכתוב לאחור, אל מות מרים באומרו - ובמקביל לא היה מים לעדה. חוסר בְּמים תואר לאחרונה מעט לאחר היציאה ממצרים, עם הגעתם אל רפידים. שם הכה משה בסלע, מים יצאו ממנו, ומאז לא נודע חסרונם[8]. כעת, עם העמידה לפתחה של הארץ - הם חסרים, וכמו עומדת למבחן הדרך בה ניתנו עד כה.

הקשר בין חוסר המים למות מרים נמצא במדרש הבא:

"ולא היה מים לעדה. למדנו שבזכות מרים היתה הבאר לישראל. מתה מרים נסתלקה הבאר וחזרהבזכותו של משה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר, חקת קכ"ב, ע"ב).

בזכות מרים היו מים לישראל עד כה - טוען המדרש, ובמותה נסתלקה הבאר ופסקו המים[9]. כמענה - חוזרת האחריות למשה, להתמודד עם המציאות ולספק לה מענה הולם.

 

'וירב העם עם משה'

"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ"  (במדבר כ', ג'-ד').

הכותרת 'וַיָּרֶב הָעָם' מצביעה על אירוע קשה, שאינו עומד להתנהל על מי מנוחות. העם פותח במשאלת לב - 'ולוואי והיינו גוועים בדומה לאחינו לפני ה''. כוונתם היא לדור יוצאי מצרים שמתו במשך ארבעים השנה במדבר, בעוון תלונתם על טוּב הארץ. זה לעומת זה הם מעמידים את האחים שמתו, ומנגד - הם, שהובאו 'אל המדבר הזה' וכעת נגזר עליהם - למות בצמא. דיבורם על 'קהל ה'' בגוף שלישי, ממקד את טענתם במישור העקרוני, ופחות במישור הסבל האישי הפוקד אותם (אליו הם חוזרים בסוף דבריהם - "לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ").

"וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת"             (שם, ה').

העם אינו נעצר, הוא הולך צעד נוסף לאחור ושואל - 'לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם?' וכי לשם כך הֶעֱלִיתֻנוּ?! "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" - 'הזאת היא הארץ עליה דיברתם'?

מה באמת טוען העם? מהו העיקרון המובע בתהייתם - "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה?" דומה שהם מציבים את עצמם מול מתי המדבר. הם אמנם מתו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, ואנחנו שרדנו, אבל מהי התוחלת בהישרדות? תחת הציפייה למפגש עם הארץ, הם נפגשים במדבר צחיח, המים נלקחים מהם, והם אינם רואים את האופק. כיוון שכך - הם מתרפקים על גורל אחיהם, גם תוהים על העיקר - על העלייה ממצרים, תוך שהם מצביעים על פתחה של הארץ אליה נחשפו כעת - כעל מקום רע.

כעת, עובר הכתוב לתאר את תגובת המנהיגים - משה ואהרון:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם"      (שם, ו').

משה ואהרון אינם עונים לדברי העם. מדוע? יתירה מכך - הליכתם אל אוהל מועד אינה מבחירה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל" - מפני הקהל הם נדחקים. כל אלה הם ביטוי לחוסר תקשורת הנוכח בלִבו של האירוע - בין המנהיגים לבין בני עמם[10]. מי שעשוי לחלץ אותם מן המבוי הסתום הוא - א-להים.

 

המתווה הא-להי

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:      
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"    (שם, ז'-י"א).

בפסוק אחד מורה א-להים למשה על שרשרת פעולות. יישומן בפועל משתרע על פני שלושה פסוקים, המכילים פער ועוד פער - בין ציווי לבין מעשה. בשורות הקרובות נתמקד בדיבור הא-להי: "קַח אֶת הַמַּטֶּה" - זהו צעד ראשון, עוד בטרם תיאור תָכנית הפעולה. מטה מסמל מנהיגות, מעין ידו הארוכה של האדם. לפתוח בלקיחת מטה פירושו - להציב את נושא המנהיגות בפתח. באיזה מטה מדובר? תיאורו בה"א הידיעה מצביע על מטה מסוים ומוכר. מהעובדה שמשה לוקחו 'מלפני ה'', מסתבר כי זהו מטה אהרון שיועד להיות מונח לפני ה', בעקבות שרשרת המשברים שפקדו את העם לאחר חטא קורח - "לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי"[11] (שם י"ז, כ"ה). בניגוד ל'שיטה הישנה' בה א-להים נראה אל העם שוב ושוב ומכֵּה[12], נבחרה מתודה חדשה; המטה אוצר בתוכו סיפור, והוא עשוי לפייס בני מרי בהזכירו להם נשכחות.

"וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" - המטה ימשיך וישמש בתפקידו כנוכח, ויחד עם זאת ההתרחשות תהיה בדיבור. מעגל ראשון - ביניכם לבין הסלע, מעגל שני - העם הצופה. אך פלאי הוא הצירוף "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" - כאילו היה הסלע בן אנוש! "וְנָתַן מֵימָיו" - משה מדבר, הסלע מתרצה, מתפייס ונותן את מימיו. בתיאור זה משוקעת עמדה רוחנית, עמדה של אדם נוכַח הטבע. יש סלע, בתוכו ספונים מים, והם מוגדרים כ'מימיו'. הדרך אליהם אינה מדלגת על הדיבור עמו. הטבע עשוי לשתף פעולה, להעניק את השפע האצור בתוכו[13]. הפועל 'נתן' המתאר מעבר רשות, מצטרף גם הוא לאיכויות התקשורת שעשויה להתקיים בין הסלע וביניכם במעמד זה. "וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע" - במעגל שני. לאחר שנתן הסלע את מימיו, מוזמן משה לשלב שני, השונה במהותו מן הראשון. לא עוד 'הסלע נותן', כי אם 'משה מוציא', לא עוד 'מימיו', כי אם 'מים מן הסלע'. דומה שכך הוא היחס שבין השניים: תחילה מוצגת השיטה, אך בה אין עדיין מענה לעם שלם, שהרי מימיו של סלע אחד אינם עשויים להספיק ליותר משני מיליון איש מהעדה ומבעירה! המענה - במעגל שני, בו מעורב משה, בסוג של נס וברכה החורגת ממידותיו של הסלע. באיזו דרך הוא היה אמור להוציא מים מן הסלע?
א-להים אינו מכתיב, ודומה שקיימת יותר מאפשרות אחת. משה יכול להמשיך ולדבר, והוא גם יכול לבצע פעולה סמלית כזו או אחרת. הדבר הברור הוא – מידת ההתאמה המתבקשת בין השיטה - כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלק הראשון, לבין הרחבתה.

עד כאן - המתווה המוצג על ידי א-להים. בפסוקים הבאים יתואר המימוש, יוצגו גם הפערים.

 

יישומו של משה

"וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" תיאור זה חולק רשות לעצמו - בפסוק נפרד, והוא מעמיד נושא. לקיחת המטה היא צעד מקדים המספר דבר על עמדת המנהיגות. בניגוד לא-להים המדבר על 'המטה', משה מדבר על 'המטה מלפני ה''. הנושא הוא המטה בהקשר בו הוא נתון - מלפני ה'. צעד ראשון של הנכחת א-להים.

"כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ" - שוב, התמקדות בא-להי, הגבוה. בניגוד להזמנה לדיבור עם הסלע העשויה ליצור מכוונות אליו, משה שת ליבו כלפי מעלה ומתמקד בציווי ובסמכות הא-להיים.

"וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע" - מיוחד הוא הביטוי המשייך לסלע פנים, כמו מזמין התרחשות בין הקהל לבין הסלע. אילו היה משה נענה למתווה אליו הוזמן, ההתרחשות הייתה מתקיימת במשולש שבין משה, הסלע והעם. משה ואהרון היו פונים אל הסלע, ומדברים עמו לעיני העם. חלק זה של האירוע - לא התרחש. הסלע אמנם 'הוזמן', אך משה מתעלם ממנו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" - הוא פונה אל העם בדברי תוכחה. "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" האם מאמינים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם - אני ואהרון מים? בוחן את מידת אמונם במה שהוא ואהרון עומדים לחולל. הנושא אינו סלע העומד ליתן את מימיו - שלו, מתוך מעורבות. הנושא הוא אנחנו - העומדים להוציא ממנו מים בדרך נס. משה הוזמן להתייצב בעמדה חדשה נוכח הסלע, לסוג של דיאלוג חדש עם הטבע, והוא אינו נענה.

"וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ" - לאחר הדיבור בא המעשה. מדוע מתאר הכתוב את הרמת היד? וכי חסר היה דבר בתיאורה של המכה? הרמת יד מספרת על עמדת העליונות שהייתה לו נוכח הסלע. "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ" - תוצאה ישירה לכל אלו היא  - המכה. ה'מטה' הופך להיות 'מטהו', משויך ככלי בידו, סוג של 'יד חזקה' המבטאת את כוחו של א-להים כמו גם כוחו של שלוחו לכבוש את הטבע[14]. "פַּעֲמָיִם" - ביטוי להלך נפשו של משה, לא בהכרח לצורך הענייני בשתי המכות[15].

"וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" - למעשה, על אף הפער הגדול בין הציווי הא-להי לבין פועלו של משה - יוצאים מים רבים, והעדה ובעירם שותים מהם. בדרך בה הולך משה, מוליכו א-להים, ולצד זאת - הוא עשוי לשלם על כך מחיר. מעניין הוא הפער בין תפישת משה את האירוע, לבין המתרחש בפועל. הסלע אינו נזכר, וגם המים יוצאים מאליהם, ללא שיוך למשה ולאהרון. דומה שבכך מוצגת תגובת הטבע, היודע לומר את דברו. הסלע - לא קיבל את מקומו הראוי, והוא כמו 'מתאדה' מן הסיפור, לא מנכס לעצמו את המים. והמים - אינם מקבלים מרות, והם יוצאים מאליהם, בסוג של חירות, לא משייכים עצמם אל כוחו של משה.

 

יען לא האמנתם בי

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"  (שם, י"ב).

במילים אלו מסכם א-להים את פועלם של השניים, מגדיר את חטאם וגם נוקב בַּעונש ובתוצאות.

"לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" - משה ואהרון הוזמנו לעמדה רוחנית חדשה, וכדי ללכת בה - יש צורך ב'אמונה בי'. לא אמונה בא-להים כמושג, כי אם 'בי' - כנוכח, באמון ובקִרבה. 'הזמנתי אתכם להאמין בנוכחותי גם במקום שאתם סבורים שאני לא נמצא'. ומהו המקום הזה? 'מְקום המפגש עם הטבע, עם המים, השפע הנמצא בעולם שבראתי, באופן מיוחד - בארץ הטובה, והוא מזומן לכם'. הדרך להיוודע אליו היא באמצעות דיבור. נתינת אמון בחיים, בטבע, בעולם, כשאלו מהווים ביטוי לאמון בא-ל, כמי שנוכח באלו, בצורות ובלבושים שונים. "לְהַקְדִּישֵׁנִי" - לאחר האמון והזיהוי תבוא גם ההקדשה, שיוך החיים אל הקודש - מקורם.

חרף הזמנה זו, נענו המנהיגים לקונספציה אחרת - בלוקחם את המטה 'מלפני ה'', בציות לסמכות - 'כאשר ציווהו', מהרמת היד עד למכה, בהדגישם את הפער בין גבוה לנמוך, בין שמים לארץ, בין מְצַוה למציית.

ערב הכניסה אל הארץ, מתי מדבר כבר מתו, 'כל העדה' - המיועדים להיכנס אל הארץ נוכחים, והם כמו מתוזמנים אל משבר, שעשוי להציף וללמד גם יחד.

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה", בתגובה - הם נקהלים על המנהיגים, ולפתחם מתגלגלת המציאות. במהלכה מתקיים בֵּרור: 'האם מנהיגי העבר הם - משה ואהרון, או מנהיגי העתיד?' האם בעקבות המשבר הזה, יוכלו להצעיד את העם אל עתידו? אל עבר ההתחדשות הרוחנית המצופה מהם עת בואם אל הארץ?

משה ואהרון לא זכו להיכנס אל הארץ. בהיבט האישי - הפסדם היה גדול. בהיבט של 'עם ישראל לדורותיו' נשארו שניהם 'שם', במקום הגבוה, שאינו נוכח בכלל נבכי המציאות והחיים, שאינו יורד עד לעמקי הקיום הפיזי והממשי, כפי שעשויה הארץ לזמן לבניה. דווקא בשל כך, נשארו השניים בעמדת הנצח, כמי שתורתם לא התממשה ברמה האישית, ולעולם דְּברה ניצב בשמים, מהווה עולמות, ומצפה מדור לדור.

 

 

 

 



[1] שלושים ושמונה שנה מפרידות בין פרשייה זו לבין קודמותיה. ייחוסה אל שנת הארבעים משתקף במופעים רבים. ביניהם - סיפור מותו של אהרון המתחולל בעקבותיה (במדבר כ', כ"ב-כ"ט), ובציון מאוחר יותר, הוא מיוחס אל שנת הארבעים "וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (במדבר ל"ג, ל"ז-ל"ח).

[2]טענת העם "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'" מתייחסת אל מתי המדבר שמתו במשך שלושים ושמונה שנה, בעוון חטא המרגלים. הדור החדש, העומד להיכנס כעת אל הארץ, צמא למים והוא מתרפק על גורלם של הראשונים.

[3]הלשון בפרשייה זו "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" מתייחסת אליהם כמנהיגים, לא אל עצם כניסתם אל הארץ. בשונה מכך - מתחנן משה בספר דברים ומבקש לעבור ולראות את הארץ - לא כמנהיג (שהרי יהושע מתואר כמה פסוקים קודם לכן כַּמנהיג), אלא בעמדה של - להיות ולראות.

[4] כל מי שהיה בן עשרים שנה בחטא המרגלים מת במדבר, ולמעשה המבוגרים ביותר בעם הם בני שישים. בלשון הכתוב: "וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג).

[5]כך בתיאור מסע המרגלים: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (במדבר י"ג, כ"א). באופן פשוט הכוונה היא - ויעלו ויתורו את הארץ שגבולותיה הם - ממדבר צין בדרום, עד לבוא חמת שבצפון. אם נאמר שהציון הוא למסלול הליכתם, הרי שמדבר צין משמש כנקודת ציון לראשית הליכתם בתוככי הארץ. גם בציון גבולות הארץ בפרשת מסעי מצוין מדבר צין (במדבר ל"ד, ג'-ד'), גם בתיאור גבולה הדרומי של נחלת שבט יהודה בספר יהושע הוא נזכר (יהושע ט"ו, א'-ב'). מעניין הוא גבולה הדרומי של הארץ בספר יחזקאל, בו מתוארת 'מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ' בגבולה הדרומי של הארץ: "וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה" (יחזקאל מ"ז, י"ט). עוד יש לציין עמדות שונות של חוקרים, ביחס לשאלת המיקום של מדבר צין וקדש. אם אלו ממוקמים בנגב הדרומי, אזי ייחוסם כפתחה של ארץ ישראל פשוט. אם הם ממוקמים מזרחית לירדן - הזיקה לארץ עשויה להיות רופפת יותר.

[6]תִמוך לכך - בהתמקדות הכתוב במקום אליו הגיעו, ללא כל התייחסות אל המקום ממנו באו. עובדה זו מציבה את מדבר צין במרכז, את ה'מפגש' שהיה להם בו, לא את הדרך גם לא את המסע אליו. לשם השוואה - במופעים קודמים במקרא, בהם מתואר בואם אל מקום בלשון "וַיָּבֹאוּ", קיימת התייחסות אל המקום הקודם לו, וממילא אל המסע: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה" (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ג). מיד לאחר החנייה במרה התיאור הוא "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שם ט"ו, כ"ז). החנייה העוקבת: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ט"ז, א'). מופע נוסף - בבואם אל הר סיני (שמות י"ט, ב').

[7]ברקע - יכול היה הכתוב לציין את קדש בפתיחה ('וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה קדש אל מִדְבַּר צִן'). ביחס ללשון יחיד - ההבחנה היא בין הציון הקיים - "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ" לבין ציון אפשרי - 'וישבו העם בקדש'.

[8]חוסר ראשון במים היה במרה (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ו), שם הם הומתקו. חוסר שני היה ברפידים (שם ט"ז, א'-ז'), שם מכה משה בסלע, ומאז לא תואר חיסרון. קשה לחשוב שהמענה היה טבעי, ואך מתבקש הוא שהניסים שתוארו לא היו חד פעמיים. כך עולה מנאום משה בספר דברים, בו הוא מדבר על הוצאת המים מן הסלע, כמענה מקביל למן הניתן להם במדבר: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח', י"ד-ט"ז). גם בספר תהלים מתוארת מציאות שאינה נראית חד פעמית: "וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ: יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם" (תהלים ע"ח, י"ד-ט"ז). מעניינת היא השתיקה המקראית מלהתייחס לדרך בה סופקו המים, בשונה ממאכלם - המן, המתואר שוב ושוב.

[9]בניגוד לתיאור בספר דברים ובספר תהלים, המציירים פתרון ניסי - מימי צורים שנבקעו במדבר (ראה הערה 8), המדרש מדבר על באר ניסית שהייתה מתלווה אליהם.

[10] חוסר התקשורת בעת משבר, שבין העם לבין המנהיגים קשור לעובדה בסיסית נוספת, שקשה להתעלם ממנה. הפער בין משה לבין המבוגרים מבין העם הוא - שישים שנה (המבוגרים הם בני שישים, ואילו משה הוא בן מאה ועשרים שנה). אהרון ומרים מבוגרים עוד יותר.

[11]רשב"ם: 'קח את המטה' - מלפני העדות. 'ודברתם אל הסלע' - לא צוה הקב"ה לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים שכתב שם והכיתם בצור ויצאו ממנו מים, אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם כדכתיב 'למשמרת לאות לבני מרי'. אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו והוצאת להם מים על ידי דבורך עם הסלע". פירוש דומה מובא בכלי יקר, חזקוני, שפת אמת ועוד. ובפסוקים שם: "וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ" (במדבר י"ז, כ"ב-כ"ה).

[12]כך לאורך כל ספר במדבר עד כה. ראה עיוננו בפרשת בהעלותך, בפרק 'התרחשות פנימית?' והערה 9 שם.

[13]מסתבר שמדובר על מעיין טבעי שהיה קיים מתחת לסלע, שאם לא כן הדיבור על 'מימיו' הוא לא לעניין.

[14]נעיר על החלק משה ושל אהרון באירוע זה: בפרשייה זו, פעמים מתוארים משה ואהרון זה לצד זה, פעמים מתואר משה. ננסה לסקור את התמונה: ההיקהלות הראשונית היא על שניהם: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". הסיבה - שניהם מנהיגים, לשניהם אחריות, וממילא שניהם מהווים כתובת. צעד נוסף - "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'". משפט זה הוא המפתח, בו נוכחת לב טענתם וככזה הוא מיוחס למשה לבדו: הלוואי והיינו מתים במדבר. אנחנו לא באמת שונים ממתי המדבר. חזון הבטחת הארץ - התפוגג. משפט מהותי זה נאמר אל משה מכיוון שהוא המנהיג העומד בראש, ואליו, בסופו של דבר, כפוף גם אהרון. במשפטים הבאים הפנייה תהיה אל שניהם - בהקשר לפועלם המעשי - "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה"... "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם..." בהתאמה - יידחקו משה ואהרון אל פתח אוהל מועד (וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם").  
בשלב הבא - תגובת א-להים: העיקרון שבה - משה מגלם את המהות ואת האחריות. כוחו של אהרון הוא בתקשורת. כיוון שכך - משה מוביל את האירוע בכללו, מתווה את הדרך, לצד זאת הוא משתף את אהרון בחלק התקשורת עם העם ובחלק התקשורת עם הסלע. וביתר פירוט: הוראתו הראשונה היא למשה - לקחת את המטה. לקיחה זו מעמידה תשתית לצורתה של המנהיגות, והכתובת בהקשר זה היא - משה. הצעד השני, להקהיל את העם, מתייחס אף הוא אל משה, אך מצרף אליו את אהרון, בהיבט של התקשורת עם העם - "וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ". כעת עומד להתחולל שיאו של האירוע - "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו" - חלק זה מתאפיין בתקשורת איכותית הנדרשת בפנייה אל הסלע, ובהקשר זה אהרון הוא משמעותי. שני האחים ידברו אל הסלע, והוא ייעתר אליהם. ושוב חוזר
א-להים ומייחס אל משה את החלק בו התקשורת היא אינה הנושא - "וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". למעשה - בשלב הקהלת העם אהרון נוכח לגמרי (עוד יותר מן התוכנית המקורית). בחלק המשמעותי - המסר לעם, והתקשורת עם הסלע - נאלם אהרון דום. משה לוקח את ההובלה לבדו וצובע את האירוע בצבעה של הסמכות.

[15]חכמים במדרש מדברים על מכה אחת שלא הספיקה: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ', י"א), הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטין... מיד הקפיד כנגדן, והכהן פעמים, ויצאו מים רבים" (מדרש תנחומא חקת, סימן ל'). דומה שחוסר התפוקה של המכה הוא ביטוי לריחוק הקיים בינה לבין המתווה הא-להי הראשון - הדיבור.