והאיש משה עניו מאוד

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת בהעלותך
"והאיש משה עניו מאוד"[1]
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
(במדבר, י"ב, ג).
התורה מציינת את שמשה רבנו היה עניו מכל אדם. לאור הפסוק, כמה ממורי החסידות עוסקים בהגדרתה של מידת הענווה, ובענווה המיוחדת של משב רבינו.
א. ענוות משה כשילוב של שפלות ותחושת שליחות
נפתח בתורה שנמסרה בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא:
"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג). ורש"י ז"ל פירש, "שפל וסבלן" (שם). ופירש רבינו הקדוש הרבי מפרשיסחא זצ"ל, אף על פי שהיה שפל בעיניו, עם כל זה סובל את עצמו. ואם אדם אחר היה שפל בעיניו כל כך - לא היה יכול לסבול את עצמו.
לאור דברי רש"י, ר' שמחה בונים פירש שמידת הענווה כוללת שתי תכונות: שפלות וסבלנות. מצד אחד, העניו צריך להיות שפל ולהכיר בפחיתותו; מצד שני, הוא אמור להיות סבלן כלפי עצמו, כדי שלא יגיע לידי דכאון וייאוש.
בהמשך הפסקה מובא הסבר לדברים הללו בשם המגיד מקוז'ניץ:
וביאור הענין, על פי דברי המגיד הקדוש מקאזניץ זצ"ל (פרשת שופטים), כי דרך העבודה הנכונה להסתכל תמיד על גדלות הבורא ברוך הוא, אשר לו השמים ושמי השמים וכל צבאם. ומכולם, עיקר רצונו בעבודת האדם השפל, אחר אשר יטהר ויזבח את יצרו, ויעסוק בתורה ובעבודה שבלב, זו תפלה,[2] מעומק הלב, וערבה לה' מנחתו.[3] ובכל זאת, צריך לזכור שפלותו וחטאתו מימי קדם ולהיכנע, ולהיות לו רוח נשברה. ועל פי שני אלה הדרכים תיכון העבודה...וזה ביאור בדבריו הקדושים [של הרר"ב[4] ז"ל], שמשה רבינו עליו השלום, עם כל שפלותו שהעידה עליו התורה הקדושה, עם כל זאת, היה סובל עצמו ומאמין שהשם יתברך בגדלותו רוצה גם בעבודתו, בעבודת האדם השפל, יהיה איך שיהיה.
(קול מבשר, חלק א', פרשת בהעלותך, י).
לפי הסברו של המגיד מקוז'ניץ, העניו האמיתי חי בתודעה כפולה: מצד אחד הוא חווה את שפלותו, ומצד שני הוא זוכר שה' רוצה בו ובעבודתו כפי שהוא. ענווה שתבסס רק על הכרת האדם בשפלותו תביא לחוסר יכולת לעבוד את השם מרוב בושה.
רעיון דומה מובא בשם תלמיד תלמידו של ר' שמחה בונים, ר' יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"מ":
"והאיש משה עניו מאד" (במדבר, י"ב, ג). בשם החידושי הרי"מ זי"ע, על הפסוק "ויקרא שמואל אל שאול הגג" (שמואל א', ט, כו) כתוב במדרש ששמואל מוכיחו לשאול על ענין גאות. והקשה הרב הקדוש וכו' מה גאות ראה בשאול, אדרבא הא שאול היה נחבא אל הכלים (שמואל א', י, כב) והיה בורח מן הגדולה. ואמר שזה ענין גאות, שהשם יתברך צוה למלוך אין צריך לברוח מן הגדולה שזהו מצות השם יתברך ומה נפקא מינה. ובמשה רבינו כתיב "והאיש משה עניו מאוד" וכו' אף על פי כן, בעת שהשם יתברך קרא למשה, "ויאמר משה משה ויאמר לו הנני" (שמות, ג', ג) - "הנני לכהונה הנני למלכות" (שמות רבה, ב', ו). והבן, שהוא לימוד גדול.
("שיח שרפי קודש", פרשת בהעלותך).
להבנת הרי"מ, מרכיב מרכזי במידת הענווה הוא הביטול הגמור לרצון השם. הביטול לרצון השם מאפשר לאדם לקבל את השליחות האלוקית למרות שהוא יודע שהוא לא ראוי לכך. משה רבנו למשל, חי בביטול גמור לרצון השם בלי כל תפיסה עצמית. לכן, למרות שהוא היה מודע לשפלותו, כאשר הוא הצטווה לצאת בשליחות הקב"ה הוא אמר "הנני". בניגוד לכך, שאול המלך הצטיין רק בצד אחד של מידת הענווה, הצד של הכרת שפלותו; העובדה שהוא סרב לקבל את שליחות הקב"ה מעידה על כך שהמרכיב השני של מידת הענווה היה חסר לו, ולכן שמואל הוכיח אותו על מידת הגאווה שבו.
אם כן, מידת הענווה המגולמת בדמותו של משה רבנו התפרשה בבית המדרש של פשיסחא כשילוב של שפלות מחד, ונכונות לקבל שליחות ולפעול על רצון השם מאידך.
ב. ענוות משה כהכרה בערך העצמי
ר' נחמן מברסלב הגדיר את ייחודה של ענוות משה רבנו באופן שונה:
וְעִקַּר מִדַּת הָעֲנָוָה כְּשֶׁיִּהְיֶה בְּמַדְרֵגָה שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (בְּמִדְבַּר, י"ב, ג) "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", זֶהוּ מַדְרֵגַת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּאֲמוֹרָאִים שֶׁאָמַר רַב יוֹסֵף (סוֹטָה מ"ט:) "לָא תִּתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא"[5].
(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, קמ"ז).
להבנת ר' נחמן, העניו האמיתי הוא אדם שמכיר בערכו ומעלתו ויכול אפילו לפרסם זאת. בעומק תפיסת הענווה, לפי ר' נחמן, עומדת התודעה של האדם שכוחותיו נתנו לו מה'. רק אדם שחי בתודעה כזאת יכול להכיר את מעלת עצמו ולהשתבח בה בלי שהדבר יביא אותו לידי תחושת גאווה. היכולת של אדם לפרסם את מעלתו, ובפרט את מעלת הענווה שבו, מעידה על נקיות גמורה, שנוטעת באדם תחושת וודאות שהשבח לא יפגע במידת הענווה. העובדה שמשה רבנו כותב על עצמו שהוא העניו מכל אדם, מעידה על הנקיות שלו ביחס למידת הגאווה. ר' נחמן מזכיר בהקשר זה את מימרת רב יוסף, שהשתבח גם הוא במידת הענווה שבו. בהתאם לכך, רבים מחכמי ישראל במהלך הדורות ידעו לאפיין את הייחוד שבהם והשתבחו על כך בפני תלמידיהם, וגם ר' נחמן עצמו ביטא בפני חסידיו בכמה הזדמנויות את מעלתו וייחודו.
המשותף להגדרות למידת הענווה שראינו עד כה הוא שהענווה לא מחלישה את האדם ולא מביאה אותו למקום של רפיון וייאוש, אלא להפך - היא מעצימה את האדם ונותנת לו כוחות לעשות ולפעול כרצון השם.
ג. ענוות משה כזיקה לה'
גם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עוסק בהגדרת מידת הענווה לאור דמותו של משה רבנו:
"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר" וכו' (שיר השירים, א' ,ה). דידוע, דעיקר מדריגת האדם להכיר ערך שפלותו בעמדו לפני המלך רם ונשא ורואים גדולתו ורוממותו, והאיך כל שרפי מעלה עומדים באימה וביראה וחיל ורעדה יאחזון ממילא ניכר רוב ערך שפלותו. והנה, כתיב "והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב, ג), מרומז על פי בחינה זו "ואיש משה עניו מאד מכל האדם", והגורם היה לזה שבא לכלל מדריגת ענוה יותר מכל אדם מפני שהם על פני האדמה. אמנם משה היה תמיד בשכלו הקדוש והטהור בעולם העליון, וראה האיך כל שרפי מעלה עומדים באימה וביראה מזה בא למדריגת ענוה כנ"ל. וזה המדריגה הוא בצדיק גמור וקדוש, שבא למדריגת ענוה מחמת הבטת רוב גדולת הבורא ברוך הוא. וכמו שחכמינו ז"ל אמרו (פסחים ח.) "למה הצדיקים דומים בפני השכינה? כנר בפני האבוקה". ויש אחד שבא לכלל ענוה מחמת שיודע רוב שפלותו ומיעוט ערכו. אמנם הצדיק גמור הוא מחמת הבטת רוב גדולת הבורא כנ"ל ובעבור זה תשכון בקרבו מדת הענות בראות רוב הבהירות הגדולה של מעלה... וזהו מדת ענוה המשובח והמפואר אשרי מי שזכה לזה. וזהו כוונת הכתוב "שחורה אני", פירוש שבא שחרותי בשביל מדריגת ענוה, ולא תאמר שחרותי הוא מחמת שבאמת אני שפל ואני יודע מיעוט ערכי ומחמת זה באתי לענוה, זה אינו רק "ונאוה", שאני נוה מאד במצות ובמעשים טובים.
(קדושת לוי, שיר השירים).
ר' לוי יצחק מחדד את מעלת הענווה של משה רבנו לאור לשון הפסוק - "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". להבנת ר' לוי יצחק, הפסוק מנגיד בין ענוות משה רבנו לענווה של שאר האנשים שאינם צדיקים. מידת הענווה הרגילה שקיימת אצל רוב האנשים מתאפיינת בשפלות וחוסר הערכה עצמית. בניגוד לכך, מידת הענווה של משה רבנו נבעה ממציאות החיים שלו בעולם העליון שלא "על פני האדמה". מכוח קרבתו לקב"ה, הוא ידע להעריך את מעמדו האמיתי כאנוש בן תמותה לעומת עולמות הנצח, בבחינת נר מול אבוקה. הענווה של משה רבנו לא עמדה בסתירה ליכולתו להכיר את מעלתו וערכו מבחינת העולם הזה. מי שהתודעה הקיומית שלו מבוססת רק על מציאות חייו במישור של העולם הזה, יגיע בקלות לידי תחושת שפלות וייאוש. לעומת זאת, מי שהתודעה הקיומית שלו כוללת את הזיקה שלו לקב"ה ולעולם הנצח, לא ייפול לידי ייאוש. מצד אחד, הוא יתמלא בענווה מתוך הבנת קטנות ערכו ביחס לנצח; מצד שני, ההכרה שגם לו יש זיקה לאותו הנצח תעצים אותו. יתכן שכך צריך לפרש את דברי הגמרא שהצדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני אבוקה. מצד אחד הצדיקים מודעים לקטנותם כנר; ומצד שני הם רואים עצמם כדומים לאבוקה, בבחינת אש הנר בפני אש האבוקה.
ברוח הדברים הללו פירש ר' לוי יצחק את הפסוק בשיר השירים שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה (שיר השירים, א', ה). מצד אחד הרעיה מגדירה את עצמה כשחורה, ומצד שני היא נאוה: הרעיה מכירה בערכה האמיתי, שמצד אחד היא שחורה לעומת העולמות העליונים, ומצד שני היא יודעת להעריך את מעמדה בעולם הזה כנאוה מכוח המצוות והמעשים טובים.
הדברים הללו של ר' לוי יצחק משתלבים יפה עם הגדרות הענווה שראינו קודם לכן. העיקרון המשותף להבנות השונות הוא שהן באות לשלול ענווה פסולה, שמהותה הוא חוסר הערכה עצמית. הענווה האמיתית שהייתה נחלתו של משה רבנו אינה סותרת את תודעת הערך העצמי: מכוח הענווה האמיתית האדם מתמלא בעוצמה, שדוחפת אותו לפעול ולקבל על עצמו שליחות.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   במדבר, י"ב, ג.
[2]   על פי הירושלמי, ברכות, פרק ד', הלכה א, כט:.
[3]   על פי מלאכי, ג', ד: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".
[4]   הרב ר' בונים.
[5]   הציטוט המלא הוא "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא" (תרגום והסבר: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לו רב יוסף לתנא: אל תשנה ענווה, כיוון שאני קיים ואני ענוותן).