וחי בהם

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת אחרי מות – קדשים
"וחי בהם"
א. הקדמה
אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.
 (ויקרא, י"ח, ד - ה).
פשט ההבטחה "וחי בהם" (פסוק ה) הוא שכר המובטח למי שישמור ויקיים את החוקי התורה ומשפטיה, וישנן פרשנויות שונות ביחס למהות החיים המובטחים. למשל, חז"ל בספרא (ספרא, אחרי מות, ט', י) פירשו שההבטחה מתייחסת לחיי העולם הבא, ואילו רשב"ם פירש שההבטחה מתייחסת לעולם הזה (ויקרא, שם).[1]
בניגוד לכך, בעולם החסידות התפרשו המילים "וחי בהם" לא כשכר המצוות, אלא כהגדרת הגישה הנכונה לקיום התורה והמצוות.
ב. חשיבות ההתלהבות בעבודת ה'
נפתח בתורה של בעל ה"ערבי נחל":[2]
"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה). יש לדקדק, דפסוק זה כולו מיותר, שכולו נאמר במקרא שלפניו[3]...
לבאר כל זה, הנה הנביא הוכיח את ישראל (ישעיה כ"ט, יג) "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", ירצה כי אפילו ההולך בדרך התורה והמצוה מצד ההרגל או מצד טבעו אין עבודה זו כלום. אלא צריך האדם להבחין ולידע בכל עת ורגע את מי הוא עובד ולשם מי הוא עושה עבודתו, כאמרם ז"ל (צוואת רבי אליעזר הגדול) "דע לפני מי אתה עומד". כי אין עבודת האדם לה' כעבודת העבד לרבו, אשר אם יעשה העבד כל מעשהו המוטל עליו יצא ידי חובת רבו, אף אם לא יעשה מעשיו בהבחנה לדעת מי הוא עובד. כי אין רבו צריך לזה, רק לעיקר השירות אשר הוא עושה לו. אבל השם יתברך אינו מקבל תועלת ממעשי האדם, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו יתברך (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג), רק רצה לזכות את ישראל נתן להם עבודתו. לכן עיקר העבדות הוא הלב, כמאמרם ז"ל "רחמנא לבא בעי",[4] ולעבדו בדחילו ורחימו, וזה על ידי ההשכלה שאין מסיר מלבו אף רגע למי הוא עובד.
("ערבי נחל", פרשת אחרי מות, ב').
ה"ערבי נחל" דורש מ"וחי בהם" את אחד מהיסודות המרכזיים בדרך קיום המצוות על פי החסידות - "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה מבקש את הלב). ערכה של המצווה נקבע בהתאם למידת החיות והתשוקה הפנימית שמלווה את קיום המצווה. לקב"ה אין תועלת במעשה החומרי כשלעצמו, ולכן משמעותה האמתית של המצווה מצויה במישור הרוחני של הרצון שבלב. על כך מוסיף בעל ה"ערבי נחל" שמידת החיות בעשיית המצוות תלויה בשאלת קיום המצווה לשמה. עשייה לשמה מכניסה את הקב"ה לתמונה ומוסיפה חיות ושמחה. המשפט "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" מתפרש לפי ה"ערבי נחל" כך: יש לקיים את המצוות מתוך חיות, ולא כמצוות אנשים מלומדה. יש כאן תביעה לקיום המצוות לא כשגרה והרגל, אלא מתוך שמחה וחיות.
הרעיון של קיום המצוות מתוך חיות ושמחה, שהוא כאמור אחד מיסודות החסידות, מצוי כבר בתורה של הבעש"ט:
כשיעשה אדם מצות אנשים מלומדה, המצוה הוא יבשה, רק צריך לעשות בלביה וברעותיה[5] כל מצוה.
(בעל שם טוב על התורה, פרשת אחרי מות, ח').
ג. התורה כסם חיים
גם ה"דגל מחנה אפרים" מפרש את המילים "וחי בהם" כהגדרת אופן קיום המצוות, אך בדרך מעט שונה:
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, יח, ה). ודרשו חז"ל (יומא פה:) "ולא שימות בהם". יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך דאיתא בגמרא (יומא עב:) "ושמתם" וכו' "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה" וכו', ופירש המהרש"א ז"ל אם לומד שלא לשמה מתהפכין האותיות תם מסופו לראשו חס ושלום,[6] ואם לומד לשמה אזי מכניס הא' שהוא אלופו של עולם בתוך אותיות תם, ונעשה אמת ונעשה לו סם חיים כי אמת הוא חיים. וזהו שמרומז "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", היינו שיעשה לשמה ויהיה נעשה לו סם חיים כנ"ל, ולא שימות בהם חס ושלום כנ"ל, רק שיכניס הא', שהוא אלופו של עולם, וזהו "אני ה'" ויעשה אמת וחיים, והבן.
("דגל מחנה אפרים", ויקרא, פרשת אחרי מות).
ה"דגל מחנה אפרים" מפרש את המילים "וחי בהם" לאור דרשת הגמרא ביומא פה:. הגמרא לומדת מהמילים "וחי בהם" שפקוח נפש דוחה שבת - "וחי בהם ולא שימות בהם". לפי הגמרא, הפירוש של "וחי בהם" הוא שהתורה נתנה כדי לחיות בה, ולא נדרש מיהודי למסור את חייו למען קיום המצוות (כמובן, למעט שלושת העבירות החמורות שבהן "יהרג ואל יעבור"). ה"דגל מחנה אפרים" דורש על דרשת "וחי בהם ולא שימות בהם" שעצם קיום המצוות אמור לחיות את האדם ולא להמית אותו. את העובדה שקיום המצוות יכול להביא לידי חיים או מוות מבסס הדגל מחנה אפרים על סוגיה אחרת במסכת יומא:
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים, ד', מד)? זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.
(יומא עב:)
מהמילה "שם" ("אשר שם משה") לומד ר' יהושע בן לוי שהתורה משולה לסם: אם האדם זכה התורה נעשית סם חיים, ואם לא זכה - היא נעשית לו סם מוות. עוצמת התורה יכולה לחיות את האדם ולתת לו כוחות שיופנו לאפיקים חיוביים; מצד שני, אם הוא לא זכה, אותה עוצמה עלולה לפגוע בחיות ובשמחת החיים של האדם ואף גרוע מכך - להביא אותו לדרכים עקלקלות של אבדן. בדומה לכך דורשת הגמרא בקידושין:
ת"ר: "ושמתם" (דברים, י"א, יח) - סם תם, נמשלה תורה כסם חיים.
(קידושין ל:)
המהרש"א בחידושי אגדות מפרש את עומק דרשת "ושמתם", תוך השוואה לדרשת ר' יהושע בן לוי. "ושמתם" מורכבת משתי מילים: "שם" ו"תם". התורה נמשלה ל"סם תם", דהיינו סם של שלמות וחיים. אולם, כאשר מתייחסים לתורה בצורה מסולפת הופכים אותה מ"תם" ל"מת". ה"דגל מחנה אפרים" מוסיף על פירושו של המהרש"א שהלומד תורה לשמה מכניס את האות א', המבטאת את הקב"ה שהוא אלופו של עולם; ואז ה"סם תם" שבתורה הופך להיות "אמת" - סם של אמת וחיים, שהרי חותמו של הקב"ה "חי העולמים" היא "אמת" והמחובר ל"אמת" מחובר למקור החיים. אם כן, להבנת ה"דגל מחנה אפרים" במילים "וחי בהם" תובעת התורה מהאדם לקיים את התורה והמצוות באופן שיביאו אותו לחיים ולא חס וחלילה למוות. החיים והמוות במפגש עם התורה תלויים בשאלת המניע. העוסק בתורה ומצוות לשמה זוכה לחיים, אם הוא מקיימם שלא לשמה, הם נעשים לו סם מוות.
 
 
 
ד. זיקה טוטאלית לה'
בעל חידושי הרי"מ מפרש את "וחי בהם" באופן אחר:
"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה). החי' הרי"מ זצ"ל היה אומר, "וחי בהם", הטובי ישראל היה מפרשין באופן "וחי בהם" שיחיה בהם, היינו שלא יהיה לו עצבות. ואני אומר "וחי בהם", שיחיה בהם, באופן שיחיה בהם שכל חיותו בהם, באופן שיחיה בהם שכל חיותו יתלה רק בתורה, ולהתאמת אצל כל אחד שאין לו חיות אחר, רק מתורה ומצוות, וכמו שאומרין "כי הם חיינו".[7] ולכן מברכין ברכת "אלהי נשמה" וכו' ו"מחזיר נשמות לפגרים מתים" אחר ברכת התורה תיכף, להראות שכל חיות רק מתורה.
("שיח שרפי קודש", פרשת אחרי מות).
להבנת הרי"מ הציווי "וחי בהם" תובע לא רק עשייה מתוך הזדהות ושמחה, אלא שכל חיותו של האדם תהיה מהתורה והמצוות. הרי"מ לא מסתפק בהזדהות עם המצוות אלא הוא תובע זיקה טוטלית, בה האדם יונק את כל חיותו רק מעולם המצוות. מובן מאליו שאין בדברים הללו קריאה להתנזרות ונתק מהעולם, אלא תביעה להעמיד את עולם עבודת השם במרכז החיים כמקור החיים.
יהי רצון שנזכה לחיות חיי תורה ותורתנו תהיה תורת חיים.
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   עיינו גם בפירוש הרמב"ן לפסוק.
[2]   ר' דוד שלמה אייבשיץ, תלמידו של ר' משולם פייבוש מז'אבריז, בעל ה"יושר דברי אמת".
[3]   פסוק ד.
[4]   זוהר, רעיא מהימנא, ג, כי תצא, רפא:.
[5]   בלבו וברצונו.
[6]   דהיינו "מת".
[7]   מתוך הברכה השנייה שלפני קריאת שמע של ערבית.