ויאמן העם וישמעו - הוויכוח בין ה' למשה על חינוך לאמונה

  • ד"ר ברכי אליצור

סירובו של משה – וויכוח על חינוך לאמונה

מינוי נביאים לתפקיד הנהגה וסירובם לקבלו או להמשיך בו, מוכרים לקוראי התנ"ך מסיפורי ההקדשה המלווים כמה מנביאי ישראל (כגון אליהו, ירמיהו, יחזקאל ויונה). הסירוב נובע ממספר גורמים שונים, ביניהם הקושי להיות בתפקיד הקשה של המוכיח בשער, חוסר הרצון להיות בעל בשורות הפורענות, וכן החשש מפני חוסר התועלת של נבואה שתגיע לאוזניו הערלות של העם. במקרה זה, במקום ליצור בעם שינוי, נבואה זו תשים את הנביא ללעג ולקלס בעיני שומעיו[1].
מעמד הסנה המופיע בפרשתנו הינו במבט ראשון מודל בסיסי של ויכוח בין הקדוש ברוך הוא למנהיג המיועד במעמד הקדשתו לתפקיד, מודל שאומץ על ידי נביאים מאוחרים בשעה שציווי השליחות רבץ לפתחם. אולם, עיון מעמיק בתכניו של מעמד זה מעמיד אותו כוויכוח ייחודי בין הא-ל לשלוחו. וויכוח זה אינו עוסק בחשש הנביא למעמדו, או בתיאור קשיות עורפו של העם, אלא מבקש לדון על אסטרטגיית השליחות ויעילותה.
בדברינו, נציע כיוון פרשני להבנת הוויכוח בין הקדוש ברוך הוא למשה במעמד הסנה. בעיונינו הבאים לכמה מהפרשות של ספר שמות נטען כי קולות הוויכוח ממשיכים להדהד לאורך ספר שמות כולו, ומגיעים אל סיומם רק בספר במדבר - עם הודעת הקדוש ברוך הוא למשה על סיום שליחותו לאחר חטא מי מריבה. 
 

מעמד הסנה והפניה אל משה

בתיאור חזיון הסנה קיים מתח בין שני פעלים מנחים, הפועל 'ראה' ושדותיו הסמנטיים (הב"ט) והפועל 'אמר' ושדותיו הסמנטיים (דב"ר, צע"ק וקול). עיון בפסוקים יוכל להסביר את תרומתם של הפעלים להבנת רעיון העומק במעמד הסנה.
הכתוב פותח בתיאור חוויותיו של משה בעת רעיית צאן חמיו במדבר:
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא[2] מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
                                              (שמות ג', א'-ה')
חווית משה מתוארת כנובעת ממראה חריג בנוף המדברי שהסב את תשומת ליבו. כך, הקדוש ברוך הוא מתואר כמי שעוקב כביכול אחר משה, ומבקש לראות האם הגירוי הוויזואלי שהקרה בדרכו של משה פעל באופן המתוכנן. לאחר גירוי זה, הקדוש ברוך הוא "מנצל" את סערת הרגשות בה נתון משה ומשמיע באזניו את רעיון השליחות. הכתוב מציין, כי פעולת הראיה של משה פסקה משום שהסתיר את פניו, ואם כן משה שומע את קול ה' כשעיניו מכוסות:
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים: וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"                      (שם, ו'-י')
משה שומע בדברי ה' את הסיבות שהאיצו את תכנון תהליך הגאולה. בדברי הקדוש ברוך הוא, החוזרים שלוש פעמים[3], מציין הא-ל את קול הצעקה ואת מראה השיעבוד כמי שהכריעו את הכף וסיימו את תקופת השיעבוד. את ה'צורך' (כביכול) החווייתי בשני החושים מבאר החזקוני:
"צעקת בני ישראל באה אלי. ואם תאמר לשוא הם צועקים, תלמוד לומר 'וגם ראיתי את הלחץ' – בדין הם צועקים"      (שמות ג', ט' ד"ה צעקת)
חוויית מעמד הסנה, אם כן, חידדה אצל משה שתי הבנות:
  1. רושם המראה הינו חזק וכמעט בלתי ניתן להכלה עקב עוצמתו.
  2. לעומת זאת, רושם הקול מקבל מימד אמין רק כשנלווה אליו גם מראה עינים.
מצויד בתובנות אלו, דוחה משה את הצעת השליחות של הקדוש ברוך הוא – כפי שנראה.
 

הוויכוח על השליחות

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"        
                                            (שמות ג', י"א-י"ב)
תוכן דברי הסירוב של משה ליטול על עצמו את השליחות ('מי אנכי כי אלך אל פרעה') נתפרש על ידי רבים כביטוי לענוותנותו של משה[4]. אולם, אם נפרשם כך נצטרך להבין מה משמעותו של החלק השני של שאלתו ('וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'), חלק שאינו מוצג כנובע מהשאלה הראשונה אלא כשאלה בפני עצמה. כמו כן, נצטרך להבין במה מהווה תשובת ה' מענה לענוותנותו של משה?[5] וכמובן – מדוע תשובת ה' איננה מספקת את משה והוא ממשיך להתחמק מהשליחות?
כדי לענות על שאלות אלו ואחרות נציע לבחון את הוויכוח בין משה לקדוש ברוך הוא כוויכוח על דרך הנהגת העם בתהליך שחרורם ממצרים.
הקדוש ברוך הוא שולח את משה למצרים, תוך שהוא מצייד אותו בתיאור מצוקת העם ורצונו לגאול אותם מייסוריהם. משה מרגיש כי מידע זה, מזעזע ככל שיהיה, לא יכול לקדם בשום אופן את תהליך שחרור העם ממצרים. בטרונייתו 'מי אנכי כי אלך אל פרעה?', טוען משה כי בכדי להתקבל אצל שליט מצרים הוא צריך חיזוק למעמדו[6] - ובדבריו 'וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?' הוא מפקפק באמונת העם בשליחותו, בשעה שיתגלה אליהם כשאין באמתחתו דבר מלבד דברי ה' על מצוקתם.
לאור דברי משה, הקדוש ברוך הוא מחזק את מעמדו על ידי הבטחת ליווי אישי מצידו ('כי אהיה עמך'), ומורה למשה לפתח את אמונת העם על ידי נבואה עתידית שישמיע באזניהם.
תגובת משה לדברי ה' מביעה פקפוק גדול בכח השפעתה של אמירה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"                                              (שם, י"ג)
הקדוש ברוך הוא אינו מתייחס לפקפוק של משה, אך מצייד אותו בתוכני אמירה רחבים שבסיום השמעתם יתרחש תהליך של 'ושמעו לקלך':
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שם, י"ד-י"ח)
אולם, משה נשאר בעמדתו כי שליחות המבוססת על אמירה לא תוביל לאמונת העם, והוא אף מצטט את תגובתם האפשרית לדברי ה' 'ואמרת אלהם ה'... נראה אלי':
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (שם ד', א')
כאמור, הוויכוח בין הקב"ה למשה הוא על דרך הנהגת העם. משה סבור כי שנות העבדות יצרו אצל העם חוסר אמונה בכח לשנות, ועל כן שמיעת דיבורים אודות הצלה עתידית לא ייצרו אצלם תקוות. למעשה, סבור משה כי ההיפך הוא הנכון, והם אף יבוזו וילעגו לבעל הבשורה. משה מאמין בהנהגת אחרת, המתמקדת בשלב הראשון בחוש הראיה, בגירוי ויזואלי חריג, כפי שארע לו בעצמו במעמד הסנה. משה סבור שכפי שתופעה החורגת מדרך הטבע הסבה את תשומת ליבו בסנה, כך גם העם צריך אותות שיש בהם חריגה מדרך הטבע כדי ליצור בקרבם זיק ראשון של אמונה.
הקדוש ברוך הוא נענה לבקשת משה ומצייד אותו באותות:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת"   (שם, ב'-ט')
לכאורה, כאן צריכות היו להסתתם טענותיו של משה, והוא אמור היה לצאת לשליחות. אולם, אם נעיין היטב בדברי ה' המלווים את תיאור האותות, נוכל להבחין כי הקדוש ברוך הוא לא חזר בו מרעיון השמעת דבריו באזני ישראל. הקדוש ברוך הוא מדריך את משה להשמיע את נאומו באזני העם בשילוב עם עשיית האותות, ורק אם 'לא ישמעו לקלך' יעבור משה לביצוע האותות הבאים.
תגובת משה לא מאחרת לבא:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"                                                (שם, י')
הקדוש ברוך הוא מנסה לשכנע אותו ללכת בכל זאת, אך משה איננו רוצה בכך:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"      (שם, י"א-י"ג)
מרבית הפרשנים מסבירים את טענת משה ('לא איש דברים אנכי') כמתייחסת להיעדר כישורים רטוריים ראויים לעמידה בפני פרעה והעם. אולם, לאור נאום משנה תורה ונאומים קודמים המושמעים מפי משה, קשה לקבל פרשנות זו[7].
לנו נראה לפרש את דברי משה כהמשך הוויכוח על דרך הנהגת העם במצרים: משה מביע בדבריו התנגדות מוחלטת להנהגת דיבור, הוא סבור כי דיבור אל עם המצוי בתקופת עבדות כה ארוכה אינו יעיל, ועשוי לחבל בהשפעתם של האותות.
התנגדותו של משה להצעת הסיוע הא-להי בדיבור ובכח השפעתו, מביאה לצירופו של אהרן ולחלוקת התפקידים בין שני האחים. אהרן, כך נקבע, ימלא את תפקיד הדיבור, ואילו משה יבצע את האותות לעיני העם:
"וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת"    
                                                   (שם י"ד-י"ז)
 

בדרך במלון

את הרצף שבין ההכנות לשליחות לבין ביצועה בפועל, קוטעת פרשייה המעלה שאלות פרשניות רבות וקשות. הפסוקים מתארים סכנת מוות המרחפת על ראשו של משה בעת שהייתו במלון, ומעשה הצלה של ציפורה שהסיר את האיום. מהו הגורם שהביא לאיום בעונש כה קשה על משה?
הוויכוח בין הקדוש ברוך הוא למשה מסתיים לכאורה בניצחון של משה, ואופי השליחות אכן הֻתווה על פי בקשתו. ואולם, מרמזים ששתל הכתוב בתיאור פרידת משה מיתרו, נראה כי משה עדיין אינו חדור התלהבות לקראת השליחות:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ"  (שם, י"ח-כ')
משה אינו מספר ליתרו על המטרה האמתית של חזרתו למצרים. לאחר מכן, משה מקבל קריאה וציווי נוספים מהקדוש ברוך הוא, עם הדגשה שהקריאה והציווי ניתנים לו כשהוא עדיין שוהה במדין. הקדוש ברוך הוא חוזר ומשמיע באזני משה את מטרת השליחות[8]:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שם, כ"א-כ"ב)
כעת, נותר רק לברר כיצד מתקשר סיפור המלון לסירובו של משה לבצע את השליחות, ומהו המסר שמנסה הקב"ה להעביר למשה דרך האיום על מות בנו.
שאלת תיחום גבולותיו של סיפור המלון נידון רבות בפרשנות. מרבית הפרשנים הגדירו את פסוקים כ"ד–כ"ו כגבולות הסיפור, ולא חיפשו זיקה ממשית בינו לבין הסיפור שקדם לו. לעומתם, מצויים פרשנים אחרים שהציבו את פסוק כ"ג כפסוק הפותח את סיפור המלון ומהווה הסבר לרצון ה' לפגוע במשה[9]. פסוק כ"ג חוזר לדידם לתיאור הוויכוח שבין הא-ל למשה על השליחות, ומהווה תוכחה למשה תוך איום בהמתת בנו אם יתרשל בביצוע השליחות שהטיל עליו הא-ל:
"וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"
                                                   (שם,כ"ג-כ"ו)
וכך כותב הראב"ד:
"והיה סבת זה, מאמר השם יתברך לו: 'כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את עמי ויעבדני. ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך'. והיה זה הייעוד, כאלו בו שתוף לנביא גם כן להתמהמהו ללכת, והתנצלותו התנצלות אחר התנצלות. ושב עליו דבר מה מהייעוד בבכור בניו, כמו שהיה סוף ייעוד המצרים מכת בכורות"
     (ראב"ד, האמונה הרמה, מאמר שלישי, עמ' 103)
הראב"ד מסביר כי האיום בהמתת בנו של משה, נובע מסירובו של משה לבצע את השליחות. נראה, שעל ידי האיום בהמתת הבן מנסה הקדוש ברוך הוא לגרום למשה להבין את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין הקדוש ברוך הוא לעמו, ובכך לחזק את הזיקה של משה לשליחות ולגאולת בנו בכורו של ה'.
בסופו של יום, מעשה הברית של ציפורה קושר את גורל הבן לגורל העם והופכו לבנו בכורו של הא-ל.
 

הוויכוח ממשיך

אהבתו העזה של משה לעם ישראל החל מרגע המפגש במצרים, ומאמציו בביצוע השליחות מפורטים היטב בכתוב. אולם, הוויכוח על שיטת הנהגת העם ממשיך ללוות את תיאורי קורות העם לכל אורך תקופת המדבר.
רמז סמוי לצדקת התעקשותו של משה על הנהגת המטה, מופיע בתיאור תגובת העם למפגש עם מנהיגיו:
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"           
                                            (שמות ד', ל'-ל"א)
סדר ביצוע השליחות תאם את הציווי הא-להי: אהרן השמיע את דברי ה' ולאחר מכן משה בצע את האותות. אולם, תגובת העם מתוארת בסדר הפוך, העם מאמין (כפי הנראה לאותות), ורק אחר כך הוא מגלה נכונות לשמוע את דבר ה'.
לעומת זאת, בפרשה הבאה - כשמשה מעביר את דבר ה' על הגאולה העתידית (שמות ו', ו'-ח') -  מתוארת תגובה אחרת של העם:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"         (שם, ט')
הדיבור, מבטיח ככל שיהיה, נתקל באוזניים ערלות ובנפש עייפה מחמת השעבוד.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר ברכי אליצור, תשע"ג
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 

[1]     ראו בדברי הקינה של ירמיהו: "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי: כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם" (ירמיהו כ', ז/ – ח').
[2]     אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו את המילה "וירא" כ"ואתגלי", ובלשוננו: "ויראה מלאך ה' אליו".
[3]     הכתוב חוזר שלוש פעמים על תיאור ראיית ה' ושמיעת צעקתם (שמות ב', כ"ד–כ"ה; ג', ז'; שם ט'). במשמעות החזרה דנו פרשנים שונים, יש שבארו אותה כמתארת צעקה או תפילה הדרגתית שהלכה והחמירה (ראו בעיקר פרושו של בעל אור החיים), ויש שפרשו כי החזרה באה להדגיש את אורך תקופת הסבל שהשלים את גזרת 'ועבדו וענו אותם' (מלב"ים).
[4]     ראו: רש"י, מלבי"ם, כלי יקר וכו', וכן קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשמ"ח, עמ' 21 ואחרים.
[5]     שאלות אלו נדונו רבות בפרשנות, כשאת כולם הטריד הקשר בין שני חלקי השאלה, ומידת ההלימה של תשובת ה' לשאלה. רש"י, בעקבות חז"ל, פצל את דברי משה לשתי שאלות ובהתאמה הראה כיצד תשובת ה' עונה לכל אחד מחלקי השאלה. רשב"ם מתנגד נחרצות לפיצול השאלה ומראה כיצד חלקה השני של השאלה מעצים את חלקה הראשון, ואף מראה כיצד שני חלקי תשובת ה' מהווים מענה לשאלה בעוצמתה המלאה.
[6]     ראו דברי ראב"ע, שמות ג' י"א ד"ה לכה: "השיב הנה אני רועה, והוא מלך גדול", וכן דברי אור החיים (שם ד"ה מי): "פירוש אפילו בשליחות שאינה הפך רצונו כי איני חשוב לדבר לפני מלך".
[7]     כמו כן, הקדוש ברוך הוא מציע למשה להטיל על אהרן את תפקיד הדיבור - אולם האם אהרן הינו בעל כישורים רטוריים גבוהים משל משה?! ייתכן, אך על כל פנים לא מצאנו בתורה נאומים המיוחסים לאהרן – בניגוד למשה.
[8]     על סרובו של משה לבצע את השליחות גם לאחר פרידתו מעם ה' לאחר מעמד הסנה עיינו ברשב"ם ובראב"ע. כמו כן, ראו בניתוח הספרותי שמציע ד. אלגביש, פרשת שמות, דף שבועי 686, בר אילן, תשס"ז:
[9]     עיינו דברי יוסף קמחי, ספר הגלוי, ברלין תרמ"ז, ערך 'אז': "'ותמאן לשלחו' – ואתה ממאן ללכת בשליחותי לשלחם ממצרים ותלך בקושי? הנה אנכי הורג גרשם שהוא בנך בכורך, וזהו 'ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'". רשב"ם וראב"ע פרשו אף הם את הרצון להמית את משה כנובע מסרבנותו לבצע את השליחות, אולם הם אינם מפרשים את פס' כ"ג כמוסב אל משה. קאסוטו מצביע על הזיקה הספרותית שבין הרצון להמית את בנו של משה לפסוק כ"ג, אולם אף הוא אינו מפרש אותו כאיום כלפי משה.