ויהי בנסע הארֹן

  • הרב יאיר קאהן

ויהי בנסע הארֹן*

ספר במדבר, עד אמצע פרשתנו, מתאר מציאות הנראית כאידיאלית: העם מתחלק ומתפקד לשבטיו, כל שבט ושבט חונה במקום המיועד לו במדבר. בנוסף, גם הכהנים והלויים מתפקדים, ומתחלקים לפי תפקידיהם. משה רבינו מסיים להקים את המשכן, והנשיאים נותנים לו את מתנותיהם.
 
כעת, העם כבר מוכן להמשך ההליכה לכיוון ארץ ישראל, ומשה רבינו מציע ליתרו להצטרף למסע:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל."  (במדבר י', כט)
הטובה והחסד שהקב"ה גומל עם העם ניכרת לעין כל. אף על פי שהמטרה לשמה עם ישראל עובר במדבר הוא ההגעה לנחלתם בארץ ישראל, נראה שהחיים במדבר מרוממים יותר במספר תחומים:
 
ראשית, בפרשת ראה מתוארת אכילת הבשר לאחר ההגעה לארץ:
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ."  (דברים י"ב, כ-כא)
במדבר, המרחק בין מחנות השבטים לבין המשכן היה מועט, ולכן יכלו העם לזבוח שלמים ולאכול את רובם. בארץ ישראל, לעומת זאת, העם מפוזר בנחלותיו לאורכה ולרוחבה של הארץ, והמרחק מן המקדש גדול מדי – "כי ירחק ממך המקום". לכן אוכלים וזובחים בכל הערים בארץ, הרחק מן המקדש.
 
נוסף על הריחוק בארץ מן "המקום אשר יבחר ה' אלוקיך", לאחר ההגעה לארץ הקב"ה מתגלה בצורה מצומצמת יותר. ההנהגה במדבר הייתה ניסית, וכללה ירידת מן, בגדים שלא בלו והליכה קלה באופן פלאי. הנהגה זו מתוארת בהרחבה בפרשת עקב:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ."  (דברים ח', ב-ה)
אמנם כל העת, היעד, ההגעה אל הארץ הטובה, מוביל קדימה את בני ישראל במסעם, אך יש בארץ סכנה גדולה:
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה."  (שם, ז-יח)
סכנה זו נובעת מהעובדה שבארץ ישראל הקב"ה מנהיג את העם בהנהגה טבעית. אין עוד ניסים כמו במדבר, ולכן עם ישראל עלול לחשוב שהשפע והטוב הרב נובע מהצלחתו ומכישרונו.
 
לכן, תקופת המדבר באה לחנך את העם, ולגרום לו להבין שכל הטוב נובע מהקב"ה. מטרתה הוא ללמד את העם לקחים לקראת ההגעה לארץ.
 
נקודת המפנה בפרשתנו הם דברי משה במסע הארון יחד עם העם:
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ."  (במדבר, י, לה)
נראה שמדובר כאן במצב של מלחמה: "ויפוצו אויביך". בנוסף, אנו יודעים שכל המניינים של העם היו לקראת מלחמה: "כל יצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאתם".
 
במדבר, הארון היה יחד עם העם לאורך כל הדרך, אף במלחמות. לעומת זאת בארץ ישראל, הארון נשאר במקומו בעוד העם יוצא למלחמה לבדו. האתגר העומד בפני העם הוא להנכיח את הקב"ה במלחמה אף ללא מציאותו הממשית של הארון, ולקיים "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ".
 
אתגר זה מבוטא בסיפור בגמרא המתארת את אגדות החורבן:
"הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו, שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא, אמר: ריבוניה דעלמא כוליה, אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא! אכשליה פומיה לבר דרומא, ואמר: הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו. דוד נמי אמר הכי! דוד אתמוהי קא מתמה."  (בבלי גיטין נז ע"א)
בר דרומא, שהיה בעל יכולת צבאית גדולה מאוד, נכשל בגאוותו ולכן הפסיד בקרב. מקשה הגמרא: הרי מדובר בפסוק בתהילים, ואם כן גם דוד אמר כך! אלא שדוד אמר כך בתמיהה, תוך תפילה לישועה:
"הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם."  (תהילים ס', יב-יג)
שאלת גיוס בני ישיבות נידונה רבות. יש הרואים את מטרת השירות הצבאי כיום כמילוי חובה אזרחית, או גמילות חסדים עם האחר. אני מסכים עם תפיסות אלו, אך נראה לי שראשית כל מדובר במימושו של חזון, צבא המגן על העם בארצו תוך יראת ה' וקידוש שם שמיים. לצורך כך צריך שיהיו בצבא מעין "כהנים משוחי מלחמה", בני ישיבות שיחזקו את לימוד התורה ועבודת ה' בצבא. ואכן, בזכות כך, הצבא כיום מתחיל להיות קדוש, כשהמטרה העומדת לנגד עינינו היא: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ..."
 
 
                                                                                                                                                                                                  
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
*     השיחה נאמרה בליל שבת פרשת בהעלותך ה'תשע"ט וסוכמה ע"י הדר הורוביץ. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.