דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | וייקחו לי תרומה

הרב יהודה עמיטל
09.04.2014
קובץ טקסט

ויקחו לי תרומה - הה"ד (משלי ג) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם.

יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש".

לימוד תורה מחזק את הקשר בין האדם לקב"ה. דבר זה עולה מדברי המדרש הזה. בשיחות עם צעירים המתקשים להבין את ערך הלימוד ההלכתי העוסק בשנים אוחזין בטלית ולא בענייני רוח אני רגיל להביא לפניהם את המדרש הזה. בכך כאילו אני אומר להם אין לנו הסבר רציונלי לקשר זה, אבל נאמנים עלינו דברי חז"ל אלו "אמר הקב"ה לישראל מכרתי להם תורתי, כביכול נמכרתי עמה".

למשמע דברים אלה נתקלתי באחרונה בתגובה שהיתה שונה מן התגובות שרגיל הייתי לשמוע, תגובה התואמת את רוח "ההתחברות" שרבים מן הצעירים נתפסו לה. אם לתמצת את התגובה ניתן לנסח אותה בצורת שאלה או תמיהה. אם באמת "הקב"ה כביכול נמכר עם התורה, למה בלמדנו את הגמרא אין אנו מרגישים שום רגש של קדושה של משהו למעלה מן המציאות האפורה".

מכיוון שמדובר בתגובה אופיינית בימינו, אנסה להרחיב את הדיבור בעניין זה.

את התגובה הזאת אפשר לדרוש לשבח ואפשר לדרוש לגנאי. בסופו של דבר אני נוטה לדרוש לשבח, אבל מקודם אני רוצה לומר כמה משפטים בדבר האפשרות לדרוש לגנאי. אפשר לשמוע כאן צליל של ספקנות בנכונותם של הדברים כפי שהם עולים מדברי חז"ל. אין לחשוד שיש כאן כפירה בדברי חז"ל אלא יש כאן אמירה המדגישה את חוסר הרלוונטיות של הדברים לאנשים כערכינו. הדברים יכולים להיות נכונים כאשר מדובר על קנין התורה של הגר"א ותלמידיו, אבל לא ללימוד תורה שלנו של דורנו, של חברינו שרק עתה נכנסים לבית המדרש. לדעתי זו תפיסה מוטעית. אזכיר רק את דברי הבעל שם טוב.

הגמרא מספרת שהתייצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. והשאלה מפורסמת לשם מה היה צורך בכפיית ההר הרי אמרו "נעשה ונשמע". ואמר ע"ז הבעש"ט ללמד שגם כשאינו חוש בתורה ואהבת ה' אינו בן חורין ליבטל ממנו וידמה כפי שכופין אותו לעשות בע"כ. ומוסיף ע"ז הבעש"ט והוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנות. כלומר, בימים שאדם אינו מרגיש שום התרוממות, שום התלהבות, שום מוטיבציה פנימית, טוב לדעת שהתורה היא אותה תורה וכביכול הקב"ה נמכר עמה בכל דרך של קנין. כפי שאמרתי זו תפיסה מוטעית, אבל טעות עדיין לא נחשב לגנאי. הגנאי הוא כאשר אדם חושב שהקנה מידה היחידי לדברים שבקדושה. ההרגשה הסובייקטיבית האישית שלו, כלומר מה שאני לא מרגיש לא קיים. זו גישה מאד מסוכנת.

בלא משים אנו נזכרים כאן בפרשת השבוע פרשת זכור בדרך אסוסיאציה. ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ומה קדם לזה ויקרא שם… לאמר היש ד' בקרבנו אם אין. חז"ל מקשרים בין שני הדברים. אבל כאן אני חייב לספר לכם משהו.

את דברי הבעש"ט שהזכרתי קודם קראתי בשיחתו של הרב נחום לאם, ישיבת רבנו יצחק אלחנן, לפרשת יתרו שהועברה אלי בעקבות כמה משיחותי שהעברתי אליו, על ידי אחד מותיקי הבוגרים שלנו שמיודד אתו. השיחה כולה עוסקת בביקורת חריפה נגד אלה האומרים עבודת השם, כמו תפילה ועשיית מצוות שאין עמן השראה, התרוממות או התלהבות, היא חסרת משמעות ואינה תורמת לאדם דבר. מתוך סגנון הדברים הבנתי שדעות אלו נגדם יוצא הרב לאם הן דעות מהלכות לרוב באותו ציבור שבפניהם הוא העביר שיחתו. בהתחלה כשקראתי שיחה זו, חשבתי שהיא נאמרה השנה בפרשת יתרו. אודה על האמת, נבהלתי. אח"כ כשהוסבה תשומת לבי לתאריך של השיחה, נרגעתי. שיחה זו נאמרה בניו-יורק בפרשת יתרו תשל"ב, כלומר לפני שלושים ששנה בערך. נזכרתי בדבריו של קהלת - יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו.

אמרתי בראשית דברי שאת אותה תגובה אפשר לדרוש גם לשבח, ולכך אני נוטה. לא מדובר כאן בהטלת ספק ח"ו בדברי חז"ל, מקובל ללא כל ערעור שלימוד התורה בכל הרמות מחזק את הקשר עם הקב"ה: "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי נמכרתי עמה". אבל מה שנאמר באותה תגובה אני מבקשים גם להרגיש. הדגש על גם ולא על בלעדיות של ההרגשה, ודאי שההרגשה אינה קנה מידה למציאות האמיתית של הקשר עם הקב"ה. לפנינו משאלה תמימה ויפה הראויה להוקרה. משאלה שיש בה גם ביטוי לכאב אמיתי של היעדרה של אותה תחושה נפשית מבוקשת. העובדה שדרישה זו באה דווקא עכשיו כשהדגש על התחברות במקום מחויבות אינה פוסלת את עצם המשאלה, הדרישה להרגשה מתייחסת אמנם ללמוד גמרא אבל היא מצביע על תחושה של חסר הנטל ברמת עבודת השם שלנו.

הדרישה להרגשה כל שהיא של קדושה או לכוה"פ של דתיות היא איפה אוטנתית. היא מוכיחה שמשהו חסר בעולמו הרוחני האמוני. כל דור יש לו תהיות משלו, נסיונות משלו, בעיות משלו וטבעי הוא שמצפה לתשובות שתהיינה רלוונטיות לצרכיו המיוחדים.

בעל חידושי הרי"ם כותב על הפסוק "בינו שנות דור ודור" - בכל דור ובכל תקופה באה הבנה בתורה מן השמים שהיא מתאימה לדור וצדיקי כל דור מבינים בתורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור.

כנראה שפשט החפש נדבק לדורנו טרם נתגלה ועל כן מתוך הרגשת החסר באה הדרישה להרגיש. הדרישה בעצם היא צנועה ביותר וגם הציפיות הן בהתאם. בסך הכל מצפים שבעקבות העיסוק בתלמוד תורה תבוא גם התעוררות כל שהיא של רגש דתי, רגש שמתקשים להגדירו מעין רגש דתי שהוא מבוא לרגשי קדושה כלשונו של הרב קוק בכתביו הקודמים. ביידיש קוראים לזה פרומקייט. היו זרמים בחסידות ובמוסר שהתנגדו לפתוח רגש זה, אבל נדמה שאצל צעירים כולם מודים שזה טוב ומועיל ומקרב את האדם ליראת חטא, שלדעת הרמח"ל במסילת ישרים יראת חטא היא בכל עת ובכל שעה שהינה בכל רגע הוא ירא פן יכשל לעומת יראת השם שהרמח"ל קורא לו "יראת הרוממות" להבדיל בינה לדין יראת העונש היא בשעת עבודה או בשעת תפילה.

אבל יש לדעת שרגש זה עדיין איננה יר"ש ואסור שישמש ח"ו כתחליף ליראת שמים, דבר שהינו רגש בלבד ואין בו יסוד של התבוננות שכלית לא יכולה להיות יראת שמים. וכ' בהקמתו. הכ' אומר הן יראת ד' היא חכמה וארז"ל הן אחת הרי שהיראה היא חכמה והיא לבדה חכמה וודאי שאין נקרא חכמה שאין בו עיון.

הרמח"ל מבחין בין יראת העונש שקלה להשיגה ואינה ראויה אלא לעמי הארץ ויראת רוממות שקלה להשיגה. כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך ועל פחיתותו של האדם. כל אלה דברים מתולדות השכל המבין והמשכיל. אבל כמבוא ליר"ש בודאי שאותו רגש חשוב ומועיל. עם כל חשיבותו של אותו רגש בימינו, הכנות מחייבת אותי לומר שמי שמחפש לו רב בתחום זה, אני אישית אינני מהווה כתובת בשבילו. בתי המדרש בהם גדלתי והתחנכתי, רבותי נוחם עדן, שמהם למדתי תורה ויר"ש לא הזדקקו לרגש זה. ואני כחלא בר חמרא לעומת צעירים מבקשי ד' שצמאים לאותו רגש שגם אני מתקשה להגדירו.

אני מלא התפעלות והערכה מדבריו של אותו אברך שכותב באחד מדפי קשר על הצורך לקום בבוקר מתוך רצון להתקרב אליו יתברך ולהגיע לחוויה של קרבת אלוקים. אני אינני מסוגל לדבר בסגנון זה. אני שמעתי לא מעט שיחות על הפסוק "ואני קרבת אלקים לי טוב" אבל ברוח של בעל מסילת ישרים.

וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח): "ואני קרבת אלקים לי טוב", ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אתה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' וכו'". כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי שיעמל ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה. והינו, שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצוות. והיינו שישתדל לידבק בו ית' בכח מעשים שתולדותם זה העניין והם הם המצוות.

איני מכחיש שקיימת גם אפשרות של קרבת אלקים כחוויה, אך בדברי הרמח"ל לא מצאתי רמז על כך. רמח"ל מדבר על חובת ההשתדלות לידבק בו יתברך על ידי מעשה מצוות, הדגשת החוויה בקרבת אלקים יכול להביא את האדם למחוזות רחוקים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)