ויקח קרח - על שיח הזכויות

  • הרב משה ליכטנשטיין
 

"ויקח קרח" – על שיח הזכויות*

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן."           
(במדבר פרק ט"ז, א)
התורה לא מספרת לנו מה היו המניעים של קרח, אבל המדרשים מלאים בסיבות ובמוטיבציות למעשיו, ומתבססים על רמזים החבויים מתחת לפני השטח בפסוקים. נדמה שישנם שלושה כיוונים מרכזיים במדרשים:
הכיוון הראשון הוא תאולוגי. קרח שואל האם בית מלא ספרים צריך מזוזה בפתחו, האם טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת. בעצם הטענה היא מדוע יש מעמדות והיררכיה במחנה, ולא דמוקרטיזציה.
הכיוון השני הוא פוליטי. המדרשים מדברים על כך שקרח חשב שיקבל את תפקיד נשיא השבט, ובגלל שהוא הרגיש מקופח מכך שלא נבחר למשרה הנחשקת, הוא פתח במרד.
הכיוון השלישי הקיים במדרשים הוא כלכלי, אולי אפילו מרקסיסטי. קרח מתלונן על מתנות הכהונה, ועל כך שאהרון "גוזר קופון" בזכות מעמדו ככהן.
כמו במקומות רבים נוספים, אין הכרח להכריע בין האפשרויות השונות. שלוש האפשרויות יכולות להיות נכונות ונוכחות בנפש האדם. "עקב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו". הקב"ה טבע באדם מנגנונים שמאפשרים לו לכסות את תאוותיו ושאיפותיו האפלות באצטלה של אידיאלים, ויכול להיות שהטיעון התאולוגי והדרישה לדמוקרטיזציה הן בסך הכל מעטה לשאיפותיו הנמוכות של קרח. עם זאת, תיתכן אפשרות נוספת. מכיוון שהויכוח התאולוגי הוא ערטילאי ומופשט מדי, יש צורך בטענות קונקרטיות ובהורדת הטיעונים לקרקע המציאות. ייתכן שהויכוח הפוליטי והכלכלי הוא ניסיון להפוך את הויכוח המחשבתי לפרקטי.
ההבנה שכשישנן מספר אפשרויות להבין משהו, יתכן שכל האפשרויות נכונות, היא אחד מהיסודות בלימוד הגמרא שלנו. כשאנו מגלים "שני דינים", אנו מבינים שאין מדובר בתאוריה בלבד, אלא בשני מישורים ובשני מהלכים שקיימים במציאות ובנפש האדם. נביא שתי דוגמאות לכך:
במסכת קידושין, צורות הקידושין השונות מייצגות שתי תפיסות של הקידושין: אינטימיות בין-אישית, וקניין, כלומר הסכם ממוני. ואכן, אין מדובר רק במילים, אלא בשני רכיבים של היחסים בין המינים. דוגמא נוספת לכך היא זו המתוארת ב'איש האמונה' של הרב סולוביצ'יק: שני הטיפוסים שהוא מפתח קיימים בליבו ונפשו של כל אחד ואחד, ומתוך כך הוא הבחין בכך שהמתח ביניהם עולה כבר בספר בראשית, בשני פרקיו הראשונים.
נדמה לי שיסוד אחד עומד בשורש שלושת הגישות במדרש: שיח של זכויות מול שיח של חובות. אדם יכול לגשת לעולם מתוך תחושה ש"מגיע לי", או מתוך תודעה של שירות ועבודת ה'. כשישנם עשרה אנשים ואחת עשרה מנות על השולחן, אדם יכול לחשוב אחת משתיים. "למה דווקא אני אקבל את המנה שנותרה", או "למה שדווקא אני לא אקבל את המנה שנותרה". זה כל ההבדל.
את ההסבר הפוליטי והכלכלי קל לראות  כחלק משאלת החובות והזכויות. אדם שחושב שהרכוש בעולם מגיע לו, שהמשרה הפוליטית מגיעה לו, ממילא יהיה מוכן לפתוח במרד. אך גם הויכוח התאולוגי נסוב סביב השאלה היסודית הזו.
נסביר. כהנים קרובים יותר לקב"ה באופן מובנה. כיום קשה לחוש זאת, כי הכהונה של אדם באה לידי ביטוי בעלייה לתורה ובברכת כהנים, ורובנו לא מרגישים באמת את הפער. אבל כשבית המקדש קיים, כל מי שאיננו כהן לא יכול לגשת למזבח. אסור לישראל לעבור את עזרת ישראל, הוא לא יכול להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות. יש תחום שלם של עבודת ה' שמופקע ממנו. אמנם אנחנו יודעים ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", אבל קרבתו של הכהן לקב"ה נובעת מעצם הייחוס שלו ולא מתוך עבודה קשה ומאומצת. אם אדם חי בתחושה של "למה לא אני", ממילא יהיה לו קשה מאוד עם העובדה שהוא לא כהן. אך אם אדם חי בתחושה של עבודת ה', אם השאלה שמטרידה אותו היא איך הוא יכול לתרום לעבודתו יתברך, ממילא השאלה הרבה פחות מטרידה אותו. לכן, דווקא משום שקרח שחי בתודעת זכויות, הוא מעוניין בשוויון הזדמנויות מוחלט בעבודת ה'.
הנקודה הזו באה לידי ביטוי בסיפור יפה אצל החזון איש, בספרו אמונה וביטחון:
"מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים. ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד בליל ש"ק מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה, וכששמעו בני  ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד, ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו לאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי.
לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו."
(אמונה ובטחון א)
בשנים האחרונות, החברה הישראלית חיה בתודעה של זכויות. הדבר בא לידי ביטוי הן ברצונותיו של היחיד, והן במערכת המשפטית. לפני הרבה שנים, אבא ז"ל דיבר בכנס של עורכי דין, ואמר שביהדות התפישה הבסיסית היא תפישתו של ה'מסילת ישרים', שהשאלה המטרידה אותו היא "חובת האדם בעולמו". בקהל ישב פרופ' אהרן ברק, ולפי הסיפור הוא אמר בסוף הדברים: "רעיון מעניין" – וכנראה, אמר ולא יסף. כך, תודעת החובות אינה נוכחת מספיק.
גם תלמיד שמתגייס לצבא, צריך לעשות זאת מתוך תודעה של  חובה. מטרתו של השירות הצבאי הוא לא להוות מקפצה לעמק הסיליקון, ולא כדי לרכוש כלים ומעמד לקראת האזרחות. מטרתו של השירות הוא כשמו: לשרת את עם ישראל ולהגן עליו.
אני מאמין שמתוך תודעה של חובות, גם נבנים ונתרמים הרבה, אבל זה קורה רק כשה"שכר" הוא לא המטרה. אתן דוגמא: להיות הורה זו זכות גדולה מאוד, אבל אוי ואבוי למי שהופך להורה מתוך תודעה של זכויות. להיות הורה זו חובה אדירה ותובענית, ומתוך כך היא גם מעצימה ותורמת להורה.
עלינו לחיות מתוך מודעות לכך שתפקידנו בעולם הוא להיות עובדי ה', לתרום את תרומתנו, וממילא מתוך ה"לשמה", נזכה גם ל"לא לשמה".
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
 
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
 
 
 
*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת קרח תשע"ח, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.