וישבנו אתכם והיינו לעם אחד?!

  • הרב משה ליכטנשטיין

וישבנו אתכם והיינו לעם אחד?!*

פרשתנו מתארת את מלחמת מדין ואת השלכותיה:
"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל  בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ ... וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'. וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם."                           
 
(במדבר ל"א, ט-יח)
בכל פרשייה בתנ"ך שאני לומד, אני משתדל להבין לא רק בעזרת השכל, אלא גם בעזרת הדמיון. הפרשייה היחידה במקרא שאיני מסוגל לדמיין היא פרשייה זו. עננה שחורה מערפלת את מחשבותיי; ישנו מעין תריס המונע ממני להצליח לדמיין אותה: עם ישראל חוזר מהמלחמה, ביחד עם מחנה שבויים המכיל בתוכו נשים וילדים, ומשה מצווה את הלוחמים להרוג בשבויים – את הזכר בטף וחלק גדול מהנשים.
מורנו הרב עמיטל, שיום הזכרון שלו חל השבוע, חידש עקרון שהיום נשמע פשוט וברור, אך בזמנו היה מהפכני: צו ה' אינו בא על חשבון המוסר האנושי הטבוע בנו. פרשייה זו ניצבת בצורה חזיתית אל מול העיקרון הזה, ולכן אנחנו נבוכים. אולם, עם כל זאת, חובה עלינו לנסות ולהבין, אם לא את הפרשייה עצמה, אז את הרקע שלה.
ישנן מספר פרשיות מפתיעות ביחסן לחטא בעל פעור:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל  הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ."                                                            
 
(דברים ד', א-ג)
עוון בעל פעור מוזכר בפרשת ואתחנן בהקשר של איסור 'בל תוסיף'. מה הסיבה לכך?
גם כשיושבי עבר בירדן המזרחי בונים מזבח אלטרנטיבי, וחוסר ההבנה בין יושבי שני עברי הירדן כמעט גורם למלחמת אחים לפרוץ, פנחס מזכיר את עוון בעל פעור:
"כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'. הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'."
   
(יהושע פרק כ"ב, טז-יז)
הדברים אינם נראים כל כך חמורים. ננסה לדמיין לעצמנו את התמונה הבאה: עם ישראל מגיע לערבות מואב, שם הוא מתקבל בסבר פנים יפות לאחר המלחמות בסיחון ובעוג. כשם שיתרו בשעתו מגיע למחנה ישראל ומפאר את שמו של הקב"ה, כך בלעם משבח את עם ישראל ואת אלוקי ישראל בצורה לא פחות מרשימה:
"אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר."                                                 (במדבר פרק כ"ד, ח-ט)
אנשי מדין הם מבני קטורה וצאצאי אברהם. הם קרובי משפחה. כמו כן, הם גרים בתחום הארץ שהובטחה לאברהם אבינו. הם אינם שייכים לא ב'מעשה ארץ מצרים', ולא ב'מעשה ארץ כנען'. היו כנראה מבני ישראל שחשבו שזה בסדר גמור ואפילו טוב להתחבר איתם. הימים עוברים, ובני ישראל אכן מתחברים למדין, עם הזמן מכירים את נשות מדין, ובאופן טבעי, עומדים להיטמע בקרב המדינים, להגיע למצב דומה למה שהציעו אחי דינה לאנשי שכם:
"וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד."
 
(בראשית פרק ל"ד, טז)
תהליך שכזה אורך זמן, אני מעריך שמספר חודשים, וסופו הוא בהיצמדות בני ישראל לבעל פעור, והתבוללות. כאשר השאלה שעומדת על הפרק היא שאלת הקיום של עם ישראל, כאשר סכנת ההתבוללות וההיטמעות מאיימת על קיומו של עם ישראל, וממילא על משמעות קיומו של העולם כולו, ננקטים אמצעים קיצוניים. זוהי כנראה אחת מהסיבות לצו המנוגד כל כך למוסר הטבעי שניתן במלחמת מדין: הצו להרוג בשבויים.
בימי חזרתנו לארץ, בימי העלייה הראשונה ובעיקר בשנייה, חלק גדול מהוגי הדעות המשמעותיים בישוב דגלו ב"כנעניות", הקמת לאום אחד שיכיל אותנו ואת הערבים. השירים שנכתבו באותה תקופה בעברית ובערבית משקפים רוח זו. אחד הניסים הגדולים ביותר שאירעו בימי שיבתנו לארץ הוא שהערבים התייחסו אלינו בצורה עוינת, וכבר מהרגע הראשון לא היו מעוניינים בקשרים ידידותיים עמנו.
באירופה של תחילת תקופת ההשכלה הופעלו כוחות דחייה חזקים ביותר כלפי יהודים שניסו להתערות בחברה. כוחות שכולנו יודעים למה הם גרמו בסוף התהליך. עם כל הצער והכעס על כך, כוחות אלו גרמו לתוצאה אחת טובה: היהודים לא התבוללו. אילו החברה הגרמנית במאה התשע-עשרה לדוגמא הייתה מקבלת לתוכה את היהודים, לא ברור בכלל מה היה מצב יהדות גרמניה לאחר מכן. כך, בימינו, ההתבוללות בארה"ב ובקנדה היא בעלת היקף כל כך גדול דווקא מאחר שכוחות הדחייה כלפי היהודים מאוד חלשים שם.
נחמה פורתא נוספת לשאלה המוסרית ניתן למצוא בדברי הרמב"ם:
"כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו."
                  
(רמב"ם הלכות מלכים ו', ז)
הרמב"ם הבין שדווקא במלחמת מדין נתחדשה ההלכה שכשצרים על עיר, צריך לאפשר לנצורים להימלט. דווקא במלחמה זו התחדש חידוש מוסרי גדול.
נחמה נוספת נמצאת בדברי הרדב"ז שאומר שכבכל מלחמה, גם במלחמת מדין עם ישראל פתח בהצעה לשלום, ורק לאחר דחייתהּ על ידי מדין, פרצה המלחמה. אמנם, לא מצינו רמז לעניין זה מפשוטו של מקרא, אך 'רב גובריה דהרדב"ז' לומר זאת.
עם זאת, פרשיית מלחמת מדין היא פרשייה קשה ביותר. גם לאחר שניסינו לתת לה מעט פשר, היא טעונה עיון.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורך: אלישע אורון תשע"ט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
 
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בערב שבת מטות-מסעי, תשע"ז. השיחה סוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.