ולא המגיס ליבו בתלמודו

הביטוי המופיע אצלנו, בברייתת קנייני תורה, הוא "המגיס לבו בתלמודו", ויש ביטוי דומה אבל לא זהה בגמרא בברכות (יט.), במסגרת רשימה של דברים שמנדים בגינם:

...המזלזל בנטילת ידים, המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה.

ההגסה בסוגיה ברכות חמורה יותר מזו של קנייני תורה, שכן בקנייני תורה ההגסה רק מונעת את קניין התורה, אך בברכות ההגסה מחייבת נידוי. בכל מקרה, הן בברכות וכן בקנייני תורה ההגסה היא מידה רעה. ברור שמידת הענווה היא מדה רצויה וסימן לצדקות, ולהיפך - גאוותן מתקשה לעבוד את ה' ברצינות, ויש להניח שהוא מרבה להתעמת עם אנשים אחרים. הגאוותן מניח שבגלל גדלותו וחשיבותו אנשים אחרים צריכים לכבד אותו ולציית לו, וכאשר ציפיותיו אינן מתממשות במלואן הוא נוטר טינה על כך. בנוסף לכך, היעוד של כל אדם ישראל הוא להיות עבד לה'. חלק מהציווי של רבי לויטס "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות, ד', ד) בא להדגיש את מקומו של האדם מול בוראו: אדם מישראל חייב בראש וראשונה להרגיש עצמו כעבד ה'. ברור שכאשר אדם חושב לעצמו שהוא מרכז הבריאה, הוא אינו יכול לשעבד את ליבו לאביו שבשמים. אולם, לא ברור הקשר לקניין תורה - מדוע מי שמגיס לבו בתלמודו יתקשה בקניין התורה?

הדרישה שלא להיות "מגיס לבו בתלמודו" מחמירה פחות מזו של רבי לויטס "מאוד מאוד הוי שפל רוח". גישה כזו, של פקפוק עצמי וענווה יתירה, היא מידתם של צדיקים ובעלי מוסר, אבל אל לו ללמדן לאמץ בלימודו הלך רוח של ענווה מופרזת. אין ספק שמי שאין לו ביטחון עצמי והוא פוחד לטעות אינו יכול ללמוד ולהתקדם בקניית התורה. צריכים אומץ מסוים, ואפילו קצת גאווה, כדי להתקדם בלימוד. אפשר להיות נחבא אל הכלים ולשנן בלי הפסק; בצורה כזו אפשר להיות בקי גדול, אבל אי אפשר להשיג את קניין התורה - אי אפשר לחדש חידושים או ליצור מבנים לוגיים חדשים, שהם המרכז של המושג קניין תורה. אולם, כאשר השאיפה לחדש משתלטת על הלימוד, ההישגיות הופכת למידה רעה. חידוש חידושים איננו מטרה בפני עצמה, אלא רק כלי כדי להבין יותר טוב. צריכים מנה גדושה של ביקורת עצמית כדי לאזן את השאיפה לחדש.[1] כח היצירה הוא בלי ספק כח חיוני לקניין בתורה, אבל ביקורת עצמית היא חשובה לא פחות, וצריכים איזון בין היסודות הללו. ככל שהחידוש יותר גדול, כך צריכים לבדוק אותו טוב יותר - את הנפקא מינות השונות שלו, איך הוא מתיישב עם סוגיות נוספות וכדומה.[2]

הכרה אמיתית ביכולותינו וכישורינו נותנת לנו את היכולת לשמוע לאנשים שונים ולהפתח לדעות שונות. בתחילת דרכי בישיבה התרשמתי מאוד מיכולות ההקשבה והניסיון להבין את הזולת של מו"ר הרה"ג אהרון ליכטנשטיין שליט"א. במקום הלימוד הקודם שלי קיבלתי לעיתים את הרושם שהרמי"ם לא באמת האזינו לי, ובמידה וכן הם לא שקלו הדברים לאשורם, אלא ניסו להגן על חידושיהם בכל תירוץ וטענה אפשריים. באחת משיעורי מו"ר, הוא דן ברמב"ם קשה, והעלה חידוש מסויים. הקשיתי על כך על ידי השוואה לסוגיה אחרת, אך שני בחורים חדשים בשיעור (לימים - הרב יובל שרלו והרב רא"ם הכהן) היו משוכנעים שטעיתי בהשוואה. מו"ר חשב שבדברי יש טעם, והגן עלי מפני הטענות שלהם. התרשמתי מאוד מכך שמו"ר באמת האזין לטענה שלי, ובישרות לב שקל הדברים, אפילו נגד החידוש שהוא אמר עכשיו זה עתה.[3] תכונה זו, של הניסיון להקשיב לכל אדם ולהבינו, היא תכונה חשובה עד מאוד. אי אפשר להפריז בחשיבות של מידה הזאת למחנכים, ולכל יחס בין אישי. לדעתי, ההשפעה הגדולה על תלמידנו וחברינו באה לא מכח הדיבור, אלא מכח השמיעה וההאזנה.

חברנו אוריאל ז"ל הצטיין במידה זו. היו לו שאיפות ודעות מוצקות, והוא היה מנהיג אמיתי עם כריזמה רבה; אבל מנהיגותו הייתה כזו המעצימה את סביבתו והגורמת לה להוציא מעצמה את המיטב. מנהיגות כזו אינה פשוטה, והיא מורכבת מאיזון בריא ויציב של ביטחון עצמי עם אי הגסת הלב. מעטים הם היכולים לאזן בין מידות אלו ולתעלן לטובה כמו חברנו אוריאל ז"ל.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.