ולא יהיה כקרח וכעדתו

  • הרב יהודה עמיטל

ולא יהיה כקרח וכעדתו* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת קרח

קולמוסים רבים נשתברו סביב הניסיון לבאר את מחלוקת קרח ועדתו: מה בדיוק הייתה טעותו? כיצד העז לצאת כנגד משה ולטעון דווקא כלפיו, הענו מכל אדם, שהוא מתנשא? רש"י מנסח את התמיהות שהעלנו בצורה בוטה מאד: "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה?" (ט"ז, ז').

למרות שרש"י ממשיך ומבאר כיצד הוא מבין את הטעות של קרח, לדעתי בהסבר של רש"י ובכל אחד מההסברים האחרים שאני מכיר, ישנו חיסרון בסיסי. הסיבה לכך היא, שבכולם חסר הסבר לפרט אחד מאד משמעותי בהבנת הפרשיה: משה הבהיר לקרח ולדעתו כי אם יתברר שהוא צודק בויכוח, ושהקב"ה בחר בו ובאהרן, כל עדת קרח תמות. אם כן, כיצד ייתכן שקרח ועדתו לא חזרו בהם למשמע איום זה? למרות שההסברים השונים מבארים מה חשב לעצמו קרח כשקם והתעמת עם משה, קשה להאמין שהוא באמת חשב שהקב"ה יתמוך בו ולא במשה. ממילא, יש להסביר מה חשב לעצמו קרח, עד כדי כך שהסכים להתעלם מן האיום במותו?

נדמה לי, שההסבר לנקודה זו הוא פשוט: מחלוקת עלולה להביא את האדם לידי איבוד כל היגיון ושפיות. כשאדם דבק בעמדתו במהלך ויכוח, הוא יכול להגיע למצב שבו יהיה כל כך בטוח בצדקתו, עד כדי כך ששום נימוק או איום לא יזיזו אותו מעמדתו. בצורה פרדוכסאלית, דווקא ככל שמחלוקת מתלהטת, הופך האדם למשוכנע יותר בכך שהוא צודק ושהחולקים עליו טועים.

הגמרא בסנהדרין ו: אומרת:

"'ולפני התגלע הריב נטוש' - קודם שנתגלע הריב אתה יכול לנוטשו, משנתגלע הריב אי אתה יכול לנטשו"

בגלל הדברים שאמרנו, ישנה חשיבות גדולה לנטוש את הויכוח קודם שיתלהט. במידה והויכוח יתלהט, האדם יכול לגלות בדיעבד שעשה או אמר דברים שאליהם לא התכוון כלל.

יעקב אבינו, בברכתו לבנים קודם מותו, אומר לשמעון ולוי "כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש" (בראשית מ"ט, ה-ו). רש"י על אתר מקשר את המילים "בקהלם אל תחד כבודי" למחלוקתו של קרח:

"בקהלם - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן; אל תחד כבודי - אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר 'קרח בן יצהר בן קהת בן לוי', ולא נאמר בן יעקב"

ניתן להסביר שהקשר בין מחלוקת קרח למעשה שמעון ולוי, נעוץ בכך שבשני המקרים מחלוקת ושילהוב יצרים הביא אנשים לאובדן שפיות זמני, עד כדי ניסיון להרוג את מי שאינו חושב כמוהם.

נדמה, שמסיבה זו דורשת הגמרא בחולין פט. על הפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו, ז') ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה". ללא אותה בלימה בשעת מריבה, ישנה סכנה של השמדת עולם.

"כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'" (סנהדרין קי.)

המשנה באבות אומרת:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פ"ה מי"ז)

כאשר יש מחלוקת שאינה לשם שמים, עלולים להגיע ליריבות עצומה ושנאה גדולה בין שתי קבוצות הניצים, עד כדי שכחת סיבת המחלוקת. לכן, כעבור כמה שנים, כשאותם ניצים יחשבו מדוע בעצם הם חולקים זה על זה, הם יגלו שמדובר בדבר פעוט וחסר חשיבות, אם הם בכלל יזכרו את הסיבה לפריצת המחלוקת. זו הסיבה שזו מחלוקת ש"אין סופה להתקיים".

לעומת מחלוקת זו, מחלוקת הלל ושמאי היא דוגמא למחלוקת אמתית. במחלוקת מסוג כזה כל צד שומע את דברי חברו ואינו מאבד את שפיותו בגלל שהוא חולק עליו. מחלוקת כזו היא מחלוקת לשם שמים, הנובעת מיסוד אמיתי של מחלוקת, ולכן היא תחזיק מעמד זמן רב ו"סופה להתקיים" גם בהמשך הזמן.



* השיחה נאמרה בפרשת קרח תשנ"ו ולא עברה את ביקורת הרב.