ולבני קהת לא נתן

  • הרב שמעון קליין

 פרשת נשא                                                                                      הרב שמעון קליין

ולבני קהת לא נתן  

 

מבוא

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן"       (במדבר ז', א'-ג').

 

פסוקים אלו מתארים את שאירע ביום כלות משה להקים את המשכן. מתוארת משיחה, הקדשה ולאחריהן התנדבות הנשיאים. בתחילה הם מביאים עגלות ובקר לשאת בהם את כלי המשכן, ומאוחר יותר - קרבנות לחנוכת המזבח.

תחילת עיוננו יתמקד בעגלות. לאחר הבאתן מורה א-להים למשה: "קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ" (שם, ה'). ייעודן הכללי יהיה - עבודת אוהל מועד, ולמעשה הן תימסרנה ללווים - 'איש כפי עבודתו'. באיזה אופן הן תחולקנה? שאלה זו נשארת פתוחה, והתשובה אליה עוברת לתחומו של משה. משה אכן מחליט:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"         (שם, ו'-ט').

שליש ניתן לבני גרשון הנושאים את המחיצות הפרוכות והמסכים, ושני שליש ניתן למררי, הנושאים את שלד המשכן, הקרשים והאדנים. ומה בדבר קהת? הוא אינו מקבל דבר - "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". בני קהת מופקדים על כלי המשכן, ומכיוון שאלו נישאים בכתף, מונע מהם משה את העגלות[1].

 

מהו ההיגיון להעדיף את נשיאת כלי הקדש בכתפיים, לא על גבי עגלה? דומה שכך הוא ההיגיון - נשיאה בכתף מבטאת סוג של התבטלות כלפי הכלי הנישא, כשנושאיו משמשים לו מעין מרכבה. מנגד - העגלה היא פרי יצירת הנשיאים - שלוחי העם ובחיריו, והיא משמשת כעת בתפקיד חשוב, כמארחת לכלי המקדש. בניגוד להתמסרות הגמורה הנתבעת בנשיאה על הכתף, ממקמת העגלה את המופקדים עליה בעמדת הדדיות ואף מנהיגות ביחס לכלי הנישא בה.

מעניינת היא העובדה שעד כה אין כל התייחסות לשאלה - 'היאך נישא המשכן. פרקים ג' וד' מתארים במשך פסוקים ארוכים את הלווים - קהת גרשון ומררי הנושאים את המשכן, ובפירוט רב - אלו חלקים נישאו על ידי כל אחד מהם. משום מה עובדה בסיסית כל כך אינה מתוארת בו. הזכרתה בהקשר ליוזמת הנשיאים, ולא כסעיף בתפקידי הלווים אומרת 'דרשני'.

 

עגלה חדשה למשא הארון

השאלה - הועמדה לפתחו של משה, ולימים היא מתגלגלת לפתחו של דוד:

"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה" (שמואל ב' ו', ב'-ג').

דוד מעלה את הארון מקרית יערים לירושלים, ובוחר להעלותו - בעגלה חדשה. והנה, בעיצומו של האירוע מתחוללת טרגדיה: "וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (שם, ו'-ז'). עוזה שולח את ידו אל הארון, ומשלם על כך בחייו. בתגובה - עוצר דוד, ומנתב את הארון למקום אחר: "וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי" (שם, ט'-י'). הארון מתעכב, ובמקביל מקיים דוד חשיבה מחדש, בעקבותיה הוא משנה את השיטה.
כה עולה מן התיאור בספר דברי הימים:

"וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם... וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ: כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט: וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם" (דברי הימים א' ט"ו, י"א-ט"ו).

דוד מבין שטעה - "כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט", ומפיק שני לקחים. הראשון נוגע לעצם מעורבות הלוויים בתהלוכה, השני מתייחס לנשיאה על הכתפיים. בשניהם מצטרף דוד אל מחשבת משה בפרשתנו, אלא שבניגוד למשה, דוד מגיע אליה בדרך הקשה.

ביטוי יפה ל'התכתבות' בין הפרשיות נמצא במדרש הבא:

"ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ר' נתן אומר: מיכן שנתעלם מעיני דוד, שלא נשאו לויים את הארון אלא בעגלה, שנאמר: 'וירכיבו את ארון הא-להים אל עגלה חדשה וגו'' (שמ"ב ו', ג'). ויחר אף ה' בעוזא... אמר לו אחיתופל לדוד 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שלא נשאו הלויים את הארון אלא בכתף? שנאמר "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו''?                                                
הרי דוד משלחו ומעלו בכתף. שנאמר "ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללויים". והיכן צוהו? "ולבני קהת לא נתן". הא לא חדשו הלויים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הגבורה"        (ספרי נשא מ"ו)
[2].

השאלה - מתבקשת: דוד ראה את פסוקי התורה, ידע שאת כלי המשכן נשאו קהת בכתפיהם, ובכל אופן הוא הולך למקום אחר!?

 

בין הממלכה לבין השוכן

'עגלה חדשה' מכריע דוד, והכרעתו מהווה חוליה בתוך תפישת עולם רחבה. בבסיסה שאלות יסוד העומדות לפתחו של מלך. 'מהו היחס בין הממלכה לבין מערכת הקודש?' 'באיזו עמדה ניצבים כלי החיים נוכח א-להים העומד לבחור ולשום את שמו בהם?'

ירושלים נבנית, בית המלך נבנה בה, דוד נושא נשים רבות בירושלים, ורק לאחר הרחבת כלי הממלכה, הוא הולך לקראת הצעד המיוחל - מעלה את הארון לירושלים. יתירה מכך - פסוקי המבוא לפנייתו אל נתן הנביא בבקשה לבנות בית לה' פותחים בתיאור הבא: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" (שמואל ב' ז', א'). בית המלך כבר נבנה, שקט לדוד מסביב מכל אויביו, הממלכה מיוצבת מבית ומחוץ, ורק כעת, מבין דוד, הגיע הזמן לבנות בית לה'[3]. דומה שהלך רוח זה הוא שהביאו לחשוב שמה שהיה נכון בתחילת הדרך - בדורו של משה, אינו נכון בדור שכבר נחל את הארץ, בנה ממלכה, והוא בשל לעמידה אחרת נוכח הא-להים. הבשלה זו שני ערוצים לה. כלי הממלכה כבר חשובים דיים בכדי לשמש כמארחים לשוכן העשוי לעטרם במשמעות. מכיוון נוסף - לא הרי הארון הארעי, הנודד במדבר ומוביל בעקבותיו את המחנה, כהרי הארון העולה לירושלים, בה הוא עשוי להתמקם, להיות חלק ממערכת חיים מובנית, בה קודש וחול משמשים זה לצד זה.

והנה - פורץ א-להים בעוזה. אומר 'לא' לדוד, הנתבע לעצור ולחשוב מחדש. 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שלא נשאו הלויים את הארון אלא בכתף?' יאמר המדרש, ודוד יפנים: 'לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט' ויחזור אל הישן ואל המוכר - אל הלוויים אשר 'בכתף יישאו'.

במה טעה דוד? קריאה קשובה בפרק מראה שסיפור העגלה הוא קצה קרחון לשורה של התנהגויות שנלוו אליו. במוקדן - העצמת הממלכה שגררה בעקבותיה דחיקה של הארון[4].

"וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'" (שם, ט') - יִראה שלא הייתה קודם לכן. שוב ושוב ידגיש הכתוב את גודל הפער במעמד הנוסף של העלאת הארון לירושלים. דוד יפזז, יכרכר ויצביע עוד ועוד - עד כמה נבדל הוא א-להי ישראל 'שוכן הכרובים'[5].

מיוחד הוא ניסוחם של החכמים המפנים שאלה אל עוזה הנרתם להציל את הארון - "אמר הקדוש ברוך הוא - 'ארון נושא את נושאיו, עצמו לא כל שכן?!'" (ילקוט שמעוני, שמואל ב', ה' קמ"ב). וכי סבור אתה שהארון תלוי בך? נשען עליך? במובן הפיזי אכן 'נושאיו' נושאים אותו, אך במובן המהותי - התמונה היא הפוכה. הארון הוא מקום משכנו של א-להים בעולם, ובמובן זה הוא אינו נישא, אלא נושא אותך ואת הממלכה כולה[6].

 

בין דוד למשה

כעת ניתן לשוב אל ספר במדבר, אל השאלה עליה נתבע משה להשיב - 'בעגלה או בכתף'? ולהבין מהו הקונטקסט ומהו הנושא. 'שכנות' חדשה נוצרה כעת בקרב המחנה - בין העם לבין א-להיו, והשאלה 'איך לשאת את המשכן' היא סניף לשאלה גדולה יותר - מהו טיבה של השכנות החדשה המתקיימת במחנה? מה בין העם לבין 'שוכן הכרובים'?

נשיאי ישראל, שלוחי העם והשבטים, מנדבים עגלות לשאת בהם את המשכן, וכמו אומרים את האמירה המהותית בדבר חלקו של 'מחנה ישראל' בנשיאת המשכן. משה - מעמיד דברים על דיוקם. שני שליש מן העגלות יינתן למררי, שליש יינתן לגרשון, ובכך תגולם העמדה הבסיסית של העם הבונה את המשכן, נושא ומארח את השוכן בקרבו. לצד זאת - "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". אפס עגלות יינתנו לקהת, ובכך יודגש הפער, הנבדלות של הקודש ביחס לכלי המקדש. באלו ישמשו בני קהת כסוג של מרכב וישיאו את הקודש אל מקום רם ונישא.

בשונה מתקופת דוד, בה הדינאמיקה במערכת החיים בוגרת ובשלה, מונעת במידה רבה מן התהליכים הפנימיים המתחוללים בקרבה[7], ההתרחשות במדבר היא בתחילת דרכו של העם, בעודו נטול ארץ, נטול ממלכה ונטול חיים מפותחים. כיוון שכך, המשוואה תכיל 'נוכחות מועצמת' של הקודש, מעין 'נוכחות הורית' מוגברת בשנות הילדות.

בפרקים הבאים תוצגנה נקודות ציון המעמידות את השכנות על כנה, מייצרות את האיזונים המתבקשים במתח הבסיסי הקיים בין שני הערכים: מחנה ישראל חשוב הנמצא בתהליך של התפתחות, ובקוטב האחר - שוכן המגלם את הא-להות, את האינסוף, גבוה ובלתי תלוי.

 

מקום השוכן בספר שמות

היכן מוצב המשכן בתיאורי ספר שמות? שתיקה גמורה היא בפסוקים, שוב ושוב:

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו" (שמות ל"ט, ל"ב).

בצלאל ובעלי המלאכה מסיימים את בניית חלקי המשכן, 'בני ישראל' מביאים אותם אל משה, אך לא ברור להיכן בדיוק הם הובאו? בהמשך, מצטווה משה להקים את המשכן (שם מ', ב'), ובתיאור מפורט מספר הכתוב היאך הקים כל חלק וחלק: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו: וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם מ', י"ח-ל"ג). שוב מתבקשת השאלה - מהו ההקשר? באיזה מקום מתחולל האירוע?

התעלמות שיטתית זו מספרת דבר על טיב הקשר השורר בין העם לבין השוכן בפריזמה של חומש זה. הסיפור בו הוא על היווצרותו של המשכן, ממילא המיקוד הוא בעצם קיומו, לא בפיתוחיו. מתוארת נדבת העם, מתוארת הבנייה, יחד עם זאת אין עדיין עבודה, וכעת ניתן להבחין בחסרונו של ההקשר - המקום בו הוצב המשכן[8]. דומה כי שתיקה זו מקפלת בתוכה את סיפור הנגטיב לארגון מחדש של המחנה המתואר בפתחו של ספר במדבר. בהיפוך - בספר שמות טרם אורגן המחנה לשבטיו ולמשפחותיו, אוסף אנשים חנו ונעו זה לצד זה, וממילא המרחב בו היו נתונים והאינטראקציה שהתחוללה ביניהם עדיין לא היו משמעותיים[9].

אם בכל אופן נתבקש לענות על השאלה - היכן נבנה המשכן בספר שמות? דומה שהדרך לתשובה עשויה לעבור במסלול הבא: אין בכל ספר שמות תיאור של השוכן הבא אל תוך המחנה. לאורך כל הדרך, עמוד האש ועמוד הענן - נציגיו, נוכחים מחוץ למחנה[10]. בהתאמה - כאשר משה מפנה את תשומת לב העם אל גילוי כבוד ה', הוא מפנה אותם אל מחוץ למחנה - אל המדבר: "וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" (שמות ט"ז, י'). עם הגיעם אל הר חורב מתייצב
א-להים ונראה על ההר[11], ולאחר חטא העגל אוהל מועד מורחק אל מחוץ למחנה, ושם מתייחד הדיבור עם משה[12].
כל אלה הן נקודות ציון שלהן מכנה משותף -
א-להים נמצא 'שם'. הוא גדול מן החיים, נבדל מהם, ומחנה ישראל עדיין לא הוכן כדי לקלוט לתוכו את השוכן
[13].

 

מי בא אל מי?

איך התרחשה החבירה בין המחנה לבין המשכן הנפרדים עדיין זה מזה? שתי אפשרויות תיתכנה. לאחר שנפקד העם וסודר לשבטיו, יבואו המשכן והשוכן אל תוך המחנה. אפשרות שנייה - המשכן יישאר במקומו, והעם יעתיק מקומו ויתמקם סביבו. דומה שתשובה מקראית לשאלה זו נוכחת בפסוקים הבאים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ...      
וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א', מ"ח - מ"ט, נ"ב-נ"ג).

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב', א'-ב').

הלווים אינם נפקדים בתוך בני ישראל, ותחת זאת הם מופקדים על המשכן - "וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ". בשלב שני מתואר מקום חניית בני ישראל, וגם הם - 'סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ'. משמעות בסיסית לפסוקים אלו מקפלת בתוכה הוראה על מבנה המחנה. לצידה אמירה ערכית: לא המשכן הוא המוצב בתוך המחנה, כי אם העם הוא החונה סביבו. אם נקבל את ההנחה שבשלב זה המשכן מוצב עדיין מחוץ למחנה, אזי תיאור זה מקפל בתוכו משמעות נוספת - סוג של מעמד בו הלוויים עוזבים את המחנה, הולכים אל עבר המשכן ומתייצבים סביבו. בשלב שני מעתיק העם את מקומו, מצטרף אל הלוויים וחונה גם הוא סביב למשכן[14].

 

המחנה אומר 'כן' לשוכן

כעת, לאחר ארגון המחנה, לאחר שכבר נסוב העם סביב המשכן, אך מתבקש הוא מעמד שיציף את דבר ההתחדשות הגדולה העומדת לפתחם, את העמדה החדשה - הכל כך לא מובנת מאליה בה נתון העם נתון גם השוכן.
מילויו של מבוקש זה יהיה בלבוש - חנוכת המשכן והמזבח. 

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז', א - ג, י).

'יום כלות משה להקים את המשכן', דומה, אינו א' בניסן לשנה השנייה בו הוקם המשכן (שמות מ', י"ז)[15], גם לא היום הראשון או השמיני המתואר בספר ויקרא (פרק ז')[16]. יום זה מוצב אי שם בין א' אייר (במדבר א', א'), לכ' אייר - יום בו יצא המחנה לדרך במתכונתו החדשה (שם י', י"א). מהותו: מחנה ישראל אומר 'כן' למשכן ולשוכן שבתוכו. תפקיד חדש בא לאוויר העולם עם ארגונו של המחנה - 'נשיאי ישראל'[17], והם מביאים כעת את קרבנם בלבוש - כלים. כלים לשאת את המשכן, כלים למזבח, ובמעגלים נוספים מנחה וקרבנות לחנוכת המזבח. בניגוד לחוסר ההקשר המתואר בסיפור הקמת המשכן בסוף ספר שמות[18], כעת ההקשר הוא הנושא - נשיאי העם ושלוחיו באים וחונכים את המשכן סביבו הם חונים. בניגוד לתיאור בספר ויקרא, בו המוקד הוא ההתרחשות הגדולה בתוך המשכן - אש היוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים, כעת העם אינו נוכח, והסיפור הוא - נשיאי ישראל - נציגי מחנה ישראל האומרים 'כן' למשכן. אי אזכורו של מעמד, מזמין למוקד אחר, פנימי יותר - של הבעת שייכות. אם נבוא להגדיר את הזירה בה מתרחשים האירועים, הרי שהאירוע המתואר בספר ויקרא מתרחש במשכן, לעיני כל העם, לפני ה' ומעל למזבח, כשהוא מושתת על קרבנות חובה. בספר במדבר לעומת זאת העם נמצאים במקומם, הנשיאים משמשים להם כשליחים, וההתרחשות היא מצטמצמת במעגל פנימי שבו הנשיאים ומשה נוכחים 'לפני ה''.  במובן זה קבלת ה' את נדבתם כמוה כמשוב על מערכת היחסים החדשה הנרקמת בתוך המחנה בין העם לבין א-להיו.

לא במקרה נחתמת פרשיית הנשיאים בפסוק הבא: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פ"ט). שיאה של הפרשייה הוא במה שהתאפשר בעקבותיה – דיבור וקשר בין א-להים לבין משה, אות וסימן לקשר החדש שנוצר במחנה, בין העם לבין א-להיו.

 

דין והשראה בתוך המחנה        

"וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות ל"ג, ב'-ג'). במילים אלו מזהיר א-להים את משה בעקבות חטא העגל. לא פשוטה היא נוכחות א-להים בקרב העם, ודומה שהפירעון לאזהרה זו מצוי יותר מבכל מקום אחר באירועי ספר במדבר. משברים רבים מתחוללים בו, ומרכיב מרכזי באופיים קשור לנוכחות הקרובה של השוכן - בתוך המחנה. בנקודת הראשית - "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" (במדבר י"א, א'-ב'). העם כמתאוננים, ומיד נשמעים דבריהם 'בְּאָזְנֵי ה'', הנמצא מעתה בשכנותם. התגובה הקשה אינה מאחרת לבוא בדמות 'אֵשׁ ה'' האוכלת בקצה המחנה. ושוב משבר, העם מתאווים - "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"? (שם ד') ותגובה לצידו - "וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד" (שם, י'). בהמשך - "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת" (שם ל"ג), ושוב תגובה של א-להים "וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (שם, ל"ג). לצד אלו קיימת גם השראה "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (שם כ"ה), בנוכחותו מאציל משה מן הרוח אשר עליו על שבעים איש מזקני ישראל (שם י"א, כ"ד-כ"ה). שוב ושוב מעורב א-להים במה שמתחולל בתוך המחנה, ובהתאם פונה משה שוב ושוב, מגביר את מעורבותו במתרחש בקרב המחנה (נוכחותו - בעקבות דיבור מרים במשה (שם י"ב, ד'-ט'); בעקבות חטא המרגלים (שם י"ד, י'-י"ב); במעשה קרח ועדתו (שם ט"ז, י"ט-כ"א), בעקבותיו (שם י"ז, ו'-י'), ועד מי מריבה (שם כ', ו'-ח').

בכל אלו 'מתהלך' א-להים בקרב המחנה, בסוג של קרבה יתירה בינו לבין בני עמו. קירבה מיוחדת זו מקפלת בתוכה הזמנה ללומד, להבין - מה היה שם, מהו טיבו של הקשר בכל שלב ושלב? בעליותיו ובירידותיו גם יחד.


[1]האם משה הוא שהחליט, או שהוא ניזון מאמירה קודמת של
א-להים? פשוטו של מקרא אינו רומז על אמירה מוקדמת של
א-להים. גם הניסוח "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן", תחת ניסוח אפשרי כמו 'לא ניתן' (מאליו), מייחס את אי הנתינה אל משה, אל שיקול דעתו, ולא אל עובדה שאינה תלויה בו. בהמשך ייזכר דוד, המתמודד גם הוא עם שאלה זו, והבנתו הראשונה היא לשאת את הארון בעגלה. הבנתו זו מתיישבת היטב עם הקריאה המייחסת את הנושא כנתון לשיקול דעתם של בני אדם.

[2]המדרש מצביע על משה, ולצד זאת מוסיף ומציין את הגבורה. ציון זה הוא המשך ישיר ללשון הכתוב "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם" (דברי הימים א' ט"ו, י"א-ט"ו). הייחוס הוא כפול - 'כאשר ציווה משה', ולצידו 'כדבר ה''. הצלע השנייה נראית כסותרת את קריאתנו המייחסת את ההכרעה על אופן נשיאת הארון לתחום אחריותו של משה, לא של א-להים (ראה 'מבוא' והערה 1). תשובתנו היא בשתיים. כאמירה כוללת: זהו ניסוח הקיים במקרא ובדברי החכמים שוב ושוב, בו מייחסים דבר לא-להים, גם כאשר ברור לגמרי שלא הוא שאמרו. דוגמא: גמרא היא במסכת סנהדרין: "תניא אידך: כי דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: 'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו' - זהו 'כי דבר ה' בזה'. ואפילו אמר: 'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו' - זה הוא 'כי דבר ה' בזה'" (צ"ט, ע"א). הגמרא רואה באדם האומר על פסוק אחד,  על דקדוק, קל וחומר או גזירה שווה שלא הקב"ה אמרם - כמי שמבזה את דבר ה'. הקושי - זועק. קל וחומר היא מידה שאדם דן מעצמו (פסחים ס"ו, ע"א). לא רק משה יכול לדון מעצמו, אלא כל חכם עושה כן! גמרא זו נכתבת בעקבות הלשון במשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס" (סנהדרין צ', ע"א). הנושא הוא - כפירה בעיקר, בטענה שאין תורה מן השמים. לצד זאת, קיימת שאלה אחרת: בהנחה שהתורה היא מן השמים, האם קיימת מציאות שבה הנביא שהיה בקרבת א-להים יותר מכל אדם אחר במקרא, אומר דבר מעצמו, והדבר הוא חלק מן התורה הא-להית? זוהי שאלה אחרת, על 'פינוי מקום' של א-להים, ועל חלקם של חכמים בגילויו בעולם. 'קל וחומר' נדון על ידי חכמים בבית המדרש, הוא איבר מאיבריה של תורה, ובמובן זה התלמוד יכנה אותו כדברו של א-להים. 
בדומה לגמרא זו, גם הפסוק בדברי הימים משייך את הנשיאה בכתף אל א-להים, לא בהקשר למתודה בה נאמרו הדברים, אלא במובן המהותי, בחלק משה בה, ובחלקו של א-להים. עוד יש לשים לב: בפסוקים ובמדרש גם יחד, משה מיוחס תחילה ואחר כך א-להים. אם רק שימש כ'צינור' לדבר א-להים, הצגתו בחזית הייתה חסרת משמעות. ועוד שתי הערות במדרש: המדרש שם בפי אחיתופל אמירה בה הוא מצביע על משה, לא על א-להים:
"אמר לו אחיתופל לדוד: 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך? שלא נשאו הלויים את הארון אלא בכתף...'?". הערה שנייה: משה מתואר כמצווה, ומנגד הציון לחלק א-להים הוא במילים 'כדבר ה'' שפירושו - בהתאמה לדבר ה'. 'התאמה' זו לטענתנו, אין פירושה ציווי או אמירה, אלא התאמה לדבר ה' - במובנו הרחב, להיגיון הא-להי, ולעקרונות ששמעם משה מפי הא-להים.

[3]התשובה של א-להים מרחיקה לכת עוד יותר. א-להים דוחה את בניית הבית עד אשר יניח לדוד מכל אויביו (לא רק מאויביו סביב), ולצד זאת מבטיח "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה" (שמואל ב', ז', י') - פיוס מלא עם אומות העולם. התפתחות נוספת - בית מלוכה לדוד "וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה': כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת  מַמְלַכְתּוֹ" (שם י"-י"ב). שני אלו מאשרים את התפישה העקרונית של דוד, שרק לאחר שנבנים כלים מפותחים, עשוי השוכן לבוא ולשכון ביניהם.

[4]ביטויים להעצמת הממלכה, ולצידם הפיחות בערכו של הארון: בפתיחה לפרשה מתוארת קימת דוד: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד" (שם, ב'), אות וסימן לעמדת חשיבות; פעמיים חוזר הכתוב ומתאר את העגלה כחדשה, מצביע על חשיבותה; עוזה ואחריו בני אבינדב מתוארים כ"נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה" (שם, ג') סוג של הובלה ושליטה ביחס אליה; הלשון "וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" מצביעה על קרבה יתירה לארון; שוב ושוב מתוארים אנשים בשמותיהם בפרשייה זו, ומשהו במשקלות נפגם - בינם לבין הארון. עוד ניתן לשים לב ל'אצבע הקלה שהייתה לעוזה על ההדק': "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". האירוע - שמטו הבקר. לא נזכר שהארון נטה ליפול; מהר"י קרא טוען שהגורן הוא מקום מישור. על פי זה שמיטת הבקר לא הייתה אמורה לגרום לנפילת הארון; הניסוח "וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים", תחת ציון מתבקש לידו ('וישלח עזה את ידו'), מצביע על שליחות שאינה מצטמצמת בידו הפיזית; אך מתבקש הוא לתאר את שאירע, ורק לאחר מכן את מעשה עוזה ששימש כתגובה וכמענה. הקדמת פועלו מצביעה על הקלות בה נעשה המעשה; "וַיֹּאחֶז בּוֹ" - תיאור פועלו הוא כאחיזה, לא כהצלה או מענה לאשר אירע; כפילות התיאור "וַיִּשְׁלַח... וַיֹּאחֶז בּוֹ" מצביע גם הוא על הקרבה היתירה לארון; עוזה מתואר כמי שמת עם ארון הא-להים "וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים" (שם ז') - בקרבה יתירה.

[5]בפסוקים: "וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר... וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שמואל ב ו', י"ב-כ"ב בדילוג).

שמחה יתירה מתוארת, אחרי ששה צעדים - זביחת שור ומרי, התקדמות המלווה בכפרה ובהתבטלות (קרבנות); הארון מתואר כבא אל עיר דוד, לא האנשים הנלווים אליו; ההתבטלות הגמורה של דוד אל הארון עד כדי תגובתה הקשה של מיכל הרואה בכך ביזוי למלך ישראל.

[6]כדי לשבר את האוזן, נשאל את השאלה הבאה: מי נושא את מי - הרגליים את הראש או הראש את הרגליים? התשובה - מורכבת. פיזית הרגליים נושאות את הראש. מאידך - הראש הוא החלק המרומם המנהיג את מערכת החיים, ובמובן זה הוא הפוקד על הרגלים לשאת את הגוף ואת האדם כולו. לטענת החכמים כשל עוזה במשוואה זו. אנו נאמר שכישלונו זה משמש כבבואה לעמדה הרוחנית בה נתון היה דוד בעת ההיא. עוד יש לציין את חרב הפיפיות הקיימת במקום הקביעות. הארון עולה לירושלים, הופך להיות חלק ממערכת, בה הוא עשוי להפיח רוח חיים. באותה מידה ממש הוא גם הופך להיות חלק ממסגרת המכילה אותו, ובנקל הוא יכול להפוך לגורם נוסף, אחד מיני רבים -  בתוכה. 

[7]בהקרנה גדולה ממערכת המושגים המוצגת בספר דברים. ראה עיוננו בפרשת במדבר "בין ויקרא לדברים".

[8]עובדות אלו מוקרנות מן הנושא המרכזי העומד בליבו של ספר שמות - ספר היצירה של עם ישראל. ניתן לזהות קשר מהותי בין תהליך יצירת האדם כפי שהיא מתוארת בפרק ב' בספר בראשית, לבין הציר המכונן של הספר. שלושה הם חלקיו: התהוות העם במצרים בתהליכים טבעיים ("וַיִּיצֶר ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה"),מעמד הר סיני ("וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים"), ולבסוף בניית המשכן ("וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"). הספר מתמקד בעצם ההיווצרות ופחות בהתפתחות האורגן שנוצר, או בתהליכים הפוקדים אותו במרחב בו הוא נתון. למעשה ספר שמות מסתיים בתיאור בניית המשכן. נתיב ה'עבודה' יימשך בספר ויקרא, ונתיב ההקשר - 'מחנה ישראל' יימשך בספר במדבר.

[9]שלא בסתירה, גם בספר שמות קיימים תפקידים וקיימת גם היררכיה בתחומים מסוימים: קיימים שבעים זקנים, נשיאים, שרי אלפים שרי מאות ועד שרי עשרות הנושאים עם משה בעול המשפט.

[10]"וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" (שמות י"ג, כ'-כ"ב); "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה" (שמות י"ד, י"ט-כ'), ובשלב נוסף שמות י"ד, כ"ב-כ"ו.

[11] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות י"ט, ח'-ט', ובהמשך ט"ו-כ"ה).

[12] "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות פרק ל"ג, ז'-י"א).                

[13] בהיבט המעשי, ספר שמות חותם בתיאור הקמת המשכן, ומועדו הוא א' בניסן בשנה השנייה לצאתם ממצרים (שמות מ', י"ז). ארגון המחנה לעומת זאת עושה את צעדיו הראשונים חודש לאחר מכן בא' באייר (במדבר א', א'). קשה לדבר על הצבת המשכן בתוך מחנה שעדיין לא הוכן לכך.

[14]הביטוי 'מנגד' המשמש כאן, מצביע על מרחק הקיים בין המשכן לבין העם החונה סביבו, והוא כמצביע על נבדלות נוספת של המשכן ביחס לעם, ובהנגדה ללוויים. ובמדרש: "מנגד סביב לאהל מועד יחנו... וכן הוא אומר (יהושע ג') 'אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה', וכן את מוצא כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה, שנ' (במדבר ב) 'מנגד סביב לאהל מועד יחנו'. מהו מנגד? א"ר יצחק מרחוק מיל, שהם אלפים אמה". (במדבר רבה פרשת במדבר פרשה ב ט [ב, ב]).

[15] "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', י"ז, ל"ד). חיבור בין שני האירועים אינו סביר מבחינת פשוטו של מקרא. חנוכת המשכן מכילה בתוכה מרכיבי מהות שנוצרו במהלך ארגון המחנה, עליו הצטוו בא' באייר - חודש לאחר הקמת המשכן המתוארת בספר שמות. 1. 'נשיאי ישראל' הוא תפקיד ומעמד שנוסד בעקבות הציווי בא' אייר (במדבר א', ד'-ט"ז, ראה להלן הערה 17). 2. ייחוס הנשיאים בלשון "הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים (שם ז', ב') מצביעה באופן ישיר על תפקידם במפקד העם. 3. חלוקת העגלות בין גרשון ומררי, ומנגד - אי הנתינה לקהת, הם פועל יוצא לחלוקת התפקידים ביניהם במשא המשכן (שם פרקים ג' וד'). 4. בפרקים אלה מתוארת בחירת הלווים לתפקידם, ממילא לא ייתכן שהביאו את נדבתם חודש לפני בחירתם. מבין הפרשנים, הלך האברבנל בדרך זו, בדחותו את נדבת הנשיאים וחנוכת המזבח לאחר א' באייר. בחז"ל שנה כריכה של האירועים, ולענ"ד כוונתם הייתה לחבר בין האירועים בעולם הרוח, לא כאמירה פרשנית, ואיכמ"ל.

[16]"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה... כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה': (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'... וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', א'-ו'; כג - כד). אופיו של אירוע זה תואם במובנים שונים למתואר בסוף ספר שמות, ובה במידה הוא רחוק מתיאורי חנוכת המשכן בספר במדבר.

[17]מעמד הנשיאים נזכר אמנם כבר בספר שמות (שמות ל"ד, ל"א; ל"ה, כ"ז), אך שם הם אינם מתוארים כנציגי השבטים. חכמים במדרשים רבים קושרים בין נשיאי המטות שבספר במדבר לבין תפקידים קודמים כמו שוטרי בני ישראל, או הנשיאים שקדמו להם. כוונת במדרשים אלו היא ליצור רצף התפתחותי בין התפקידים, ואין סיבה לייחס להם חוסר הבחנה ביחס להבדלים שבין התפקידים השונים. דוגמא: "ויקריבו נשיאי ישראל שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו? ת"ל ראשי בית אבותם ולא ראשי בית אבות אלא אף נשיאי שבט הה"ד (במדבר ז) הם נשיאי המטות נשיאים בני נשיאים, הם נשיאי המטות הם שהיו ממונים עליהם במצרים (שמות ה) ויכו שטרי בני ישראל וגו' הם העומדים על הפקודים על מנין הדגלים כמה דתימא (במדבר א) ואתכם יהיו איש איש למטה וגו'" (במדבר רבה פרשה יב).

מעניינת היא ההתפתחות המתוארת ביחס למעמדם. תיאורם הראשון הוא:  "וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא" (פסוק ד'). נציגי מטות המשמשים כראשי בית אבותיהם. בשלב שני הם מתוארים בשמותיהם: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי... (שם ה'-ט"ו). בשלב שלישי, בעקבות אזכור שמותיהם ושיוכם כמלווים את המפקד הם כבר מתוארים אחרת: "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם" (שם ט"ז). בכותרת הם 'נקראים על ידי העדה', ובמעגלים נוספים הם משויכים למטה לאבותם ולמשפחה (אלפי ישראל - משפחות ישראל. כמו "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" שופטים ו', ט"ו). בעקבות המפקד הם כבר נקראים 'נשיאי ישראל' - לא נשיאי השבטים, כי אם שלוחים של כלל ישראל. גם במעמד חנוכת המשכן הם זוכים למעמד של 'נשיאי ישראל', וכך גם בפסוקי החתימה לחנוכת המזבח (שם פ"ד).

[18]ראה פרק 'מקום השוכן בספר שמות'.