ולפני עור לא תתן מכשול (א)

  • הרב משה טרגין

"ולפני עור לא תתן מכשול"

בין המצוות שבין אדם לחברו שבפרשת קדושים אוסרת התורה להציב מכשול בפני אדם עיוור. על אף שפשט הכתוב מדבר על איסור להמעיד אדם עיוור, פירשו חז"ל את האיסור ביחס לשני מקרים נוספים: השאת עצה שאינה הגונה וסיוע לאדם לחטוא. בשיעור זה נעסוק בפירוש השני של חז"ל לאיסור לפני עיוור - האיסור לסייע לאדם לחטוא.

בהצגת האיסור משתמשת התורה בלשון "לא תתן", שממנה משתמע כי האיסור הוא לשים את המכשול, ובהקשר של סיוע לדבר עברה: לספק את האמצעים לחטא או לגרום לנסיבות שיאפשרו אותו. מלשון זו נראה שהאיסור הוא בעצם עשיית המעשה שעלול לגרום לחטא והוא קיים גם אם "העיוור" לא עבר בסופו של דבר, כלומר: מהות הלאו היא עשיית מעשה המאפשר לאדם אחר לעבור עברה. גישה זו מאמץ הסמ"ק בסימן קעב.

הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה רסט; הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ב הי"ד), לעומתו, מגדיר את האיסור כהכשלת החבר בביצוע חטא, ובלשון דומה נוקט גם החינוך. מניסוח זה עולה שהלאו נעוץ בעברה שעושה החוטא, ולא במעשה הראשוני שהביא לה. במילים אחרות: האם האיסור הוא במעשה המאפשר את העברה ("לא תתן") או בגרימה לעברה?

נפקא מינה מעניינת לשאלה זו היא הגדרת לפני עיוור כלאו שאין בו מעשה. לאוים שעוברים עליהם ללא מעשה פיזי אינם מחייבים מלקות. ואכן, החינוך מציין שלפני עיוור הוא לאו שאין בו מעשה ועל כן אין לוקים עליו. נראה שעמדה זו עולה בקנה אחד עם דבריו (ועם דברי הרמב"ם) כי הלאו הוא בגרימת החטא לאדם אחר: בשעת החטא לא עשה המכשיל שום פעולה -ועל כן אין הוא לוקה. לעומת זאת, לדעת הסמ"ק, הסבור כי האיסור הוא בעשיית מעשה הגורם לחטא, נוכל לחלוק על החינוך ולומר שלפני עיוור כולל מעשה פיזי, וממילא לוקים עליו.

שאלה חשובה נוספת הנובעת מהחקירה שהעלינו היא שאלת הרציפות. האם הלאו חל רק כאשר החטא נעשה סמוך להכשלה? אם הלאו הוא על מעשה ההכשלה, איננו חייבים להגביל את חלותו רק למקרים שבהם החטא נעשה מיד לאחר ההכשלה. אך אם נאמר כי לפני עיוור הוא גרימת חטא, נוכל לחייב רק אם המכשיל אכן גרם לחטא באופן ישיר.

שאלה זו עולה ביחס לשתי סוגיות. הגמרא במסכת בבא מציעא (עה ע"ב) אומרת כי המלווה לחברו שלא בעדים עובר על לפני עיוור, משום שבכך הוא מעודד את הלווה לכפור בהלוואה. היות שההכחשה מתרחשת רק זמן רב לאחר ההלוואה (והיא אף פרי החלטתו העצמאית של הלווה), נוכל בקלות להימנע מלהגדיר סיטואציה זו כלפני עיוור. למעשה, הפילפולא חריפתא טוען כי לדעת ריש לקיש אין כאן לאו דלפני עיוור משום שלא ניתן לייחס את החטא למכשיל (המלווה). גם רש"י מוסיף בפירושו לגמרא כי כבר בשעת ההלוואה זמם הלווה לכפור בה. מדוע נאלץ רש"י לזרוע את זרעי ההכחשה כבר בשעת ההלוואה? ייתכן שרש"י סבור כי לפני עיוור קיים רק כאשר ניתן למצוא זיקה ישירה בין מעשי המכשיל והעברה.

גמרא נוספת המתייחסת לשאלה זו היא הסוגיה במסכת קידושין (לב ע"א) האומרת כי אב שקורע את בגדי בנו - ובכך מכעיס אותו ואף גורר אותו לתגובה, שהיא עברה על מצוות כיבוד אב ואם ומוראם - עובר על לפני עיוור. נקמת הבן אינה מידית והיא על דעתו בלבד - מדוע, אם כן, חל במקרה כזה איסור לפני עיוור? מעניין הדבר שהגמרא מחילה את הלאו על גרימת הכעס, שעלול להוביל בעתיד לתגמול מצד הבן. גם כאן אנו רואים כי הגמרא מקפידה למצוא זיקה מידית בין מעשה המכשיל לבין החטא שגרם.

הדים לשאלתנו ניתן למצוא במחלוקת הראשונים ביחס לכוהן שמינה שליח ישראל לקדש לו גרושה. תוספות (בבא מציעא י ע"ב) טוענים כי השליח עובר על לפני עיוור. ריטב"א (קידושין לב ע"ב) חולק עליהם, והוא מבסס את עמדתו על דברי הגמרא בסוטה (מד ע"א) כי כוהן עובר על הלאו של נישואין לגרושה רק כאשר הוא מקיים עמה יחסי אישות: היות שלישראל אין חלק במעשה זה, לא עבר על לפני עיוור. ריטב"א דורש אפוא זיקה ישירה בין החטא ובין מעשה ההכשלה, בעוד שתוספות סוברים כי כל מעשה המאפשר את העברה נכלל באיסור לפני עיוור.