ונהפוך הוא

  • הרב אביהוד שורץ

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

סוכה דף מ"ב, ונהפוך הוא

המשנה בדף מ"א ע"ב עוסקת במי ששגג והוציא את הלולב מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת שחלה בחג הסוכות. ר' יוסי מחדש, שהיות וכוונתו היתה לשם מצוה, הוא פטור מקורבן חטאת, כדין "טועה בדבר מצוה" (ראה רמב"ם הלכות שגגות, ב' י').

הגמרא מסייגת את דברי ר' יוסי, וקובעת שהטועה בדבר מצווה הוא דווקא מי שבעצם הוצאת הלולב לרשות הרבים קיים את המצוה. ברם, מי שקיים את המצווה בביתו, ולאחר מכן שגג ויצא לרשות הרבים - חייב, שכן בשעת יציאתו לא קיים כל מצוה. לאור הנחה זו, מתקשה הגמרא להבין את דברי ר' יוסי, שכן מיד בשעה שהלולב הוגבה - המגביה יצא ידי חובתו, ואם כן נמצא שלעולם שעת היציאה לרשות הרבים תהיה לאחר קיום המצוה!

אביי מציע תירוץ מקורי לקושיה זו:

"אמר אביי: כשהפכו".

הגמרא בדף מ"ה מחדשת, שהאוחז בארבעת המינים הפוכים, דהיינו שלא כדרך גדילתם, אינו יוצא ידי חובה.

פיתרון זה של אביי מיושם בראשונים ביחס לברכה על ארבעת המינים. הגמרא בדף ל"ט קובעת שיש לברך "עובר לעשייתם", אלא שהתוספות שם התלבטו כיצד ניתן לעשות זאת: ברגע שהגביה, יצא ידי חובה, ושוב הוי "לאחר עשייתם", ולא עובר לעשייתם. התוספות מעלים אפשרות לברך לפני שיגביה, אך גם אפשרות זו אינה נראית להם, שכן המצווה עוד לא התקיימה. לפיכך, מציעים התוספות שני פתרונות אחרים: פתרון אחד הוא להגביה את הלולב, אך להתכוון שלא לצאת ידי חובה עד הברכה. התוספות מסבירים, שאף אם ננקוט שמצוות אינן צריכות כוונה, ואף מי שלא התכוון יצא ידי חובה, הרי שמי שהתכוון בהדיא שלא לצאת, בוודאי לא יצא ידי חובתו.

הפיתרון השני של התוספות שם מבוסס על דברי אביי בסוגייתינו:

"לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן בסוף פירקין (דף מב ע"א) כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן".

לדעת התוספות, ניתן להפוך אחד מהמינים, לברך, ולאחר מכן לאחוז בהם כהוגן.

הריטב"א בסוגייתינו התנגד להצעה זו:

מיהו אף על גב דכיון דאגבהיה נפק ביה שפיר מצי מברך עליה בתר הכי כיון שיש עליו לנענע עדיין שהוא שיירי מצוה, ואין צריך להפכו עד שיברך כמו שסבורים רבים".

הריטב"א מודע לכך שרבים נוהגים כמנהג התוספות, אלא שלדעתו אין צורך במנהג זה, וקושיה מעיקרא ליתא: אף שאכן יצא ידי חובה בעצם ההגבהה, הנוטל רשאי לברך לקראת נענועי הלולב, שאמנם מוגדרים "שיירי מצוה", אך מהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

להלכה, השולחן ערוך מציע ליטול את הלולב, לברך, ולאחר מכן ליטול גם את האתרוג. אמנם, הוא מביא גם את הפיתרון המקורי של התוספות, להפוך את האתרוג עד לאחר הברכה, לאור דברי אביי בסוגייתינו. המשנה ברורה שם מעיר, שלדעת הגר"א הפיתרון של העדר הכוונה מוצלח יותר, וכך יש לנהוג.

ולסיום - מענייני דיומא. ההלכה שלפנינו מבטאת יסוד עקרוני בדיני התורה: יש ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה בישרות. מי שינהג בדרך הפוכה ומהופכת - לא יצא ידי חובתו. כך בכל התורה כולה, אך לא בפורים. חג הפורים מבקש להביא אותנו אל זווית הסתכלות שונה. יום אחד בשנה הוא יום של "ונהפוך הוא", יום שבו מותר ואף חובה לראות את הדברים באופן הפוך ובלתי שגרתי. כאשר ארור המן וברוך מרדכי, כבר לא ניתן לדעת מהו ישר ומהו הפוך. אך זו בדיוק בחינת החג. כך מסביר זאת ר' נתן מנעמירוב, תלמידו של רבנו נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות עירובי תחומין, הלכה ד, אות ט):

"והנה מרדכי יכול היה להאיר בישראל אפילו בתכלית ירידתם לבל יתייאשו עצמן מן הרחמים, עד שזכו על ידו שיתהפך מהיפוך אל היפוך, ותכלית הירידה יהיה תכלית העלייה בחינת "ונהפוך הוא", וזכו אז להשגה גדולה ביותר, לקבלת התורה מחדש, בחינת "קיימו וקיבלו" ... כי ה' יתברך ברחמיו המרובים חשב מרחוק להיטיב אחריתנו, כי ה' יתברך צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה שבדורות הללו בעקבות משיחא בסוף הגלות קודם שנשוב לירושלים ויהיה גאולה נצחית ... תהיה מקודם הירידה גדולה מאוד מאוד, על כן היטיב עימנו מקודם ונתן לנו את ימי הפורים האלה על ידי מרדכי ואסתר, כדי שיאיר עלינו בכל שנה ושנה בחינת הארה הגדולה והעצומה ... שעל ידה יכולין להפוך כל הירידות לעליות".

הרב אביהוד שורץ