ונס שמה רוצח

  • הרב שמעון קליין

 פרשת מסעי                                                                                    הרב שמעון קליין

ונס שמה רוצח


מה בין שתי פרשיות?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם" (במדבר ל"ה, ט'-י"ג).

בפרשתנו, מצווה א-להים את משה להקרות ערי מקלט - "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה". הוראה זו חוזרת על עצמה בנאום משה בספר דברים, ערב הכניסה לארץ, אלא ששם מופעה הוא אחר. השוני מתבטא בהלכות, ולא פחות מכך - בעולם הרוח, בתפישת העולם[1].

עיון זה יתמקד ביחס בין שתי הפרשיות. נבקש להבין מהו הערך אליו מחויבת כל אחת מהן. ההבנה תשמש כחלון הצצה אל עבר תופעה מקראית נפוצה, במהלכה הלכה או פרשייה חוזרות על עצמן יותר מפעם אחת. עיוננו הראשון יתמקד בספר במדבר.

 

משפט שפיכות הדמים

כך נראה מבנה הפרשייה בפרק לה:

ט'-ט"ו - ציווי לעצם קיומן של ערי מקלט: "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרֵי מִקְלָט… וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט... לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".

 

 

 

ט"ז-כ"א  - משפטו של מכה נפש במזיד: "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ... מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ".

כ"ב-כ"ט - משפטו של מכה נפש בשגגה: "וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ... וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".

ל'-ל"ד - איסור להקל בעונש הרוצח במזיד או בשוגג: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן... וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ...".

ככלל - נושא הפרשייה הוא - 'משפט שפיכות הדמים'. הפרשייה מדברת על רוצח - במזיד או בשוגג, ועל גואל הדם הפוגע בו. במזיד - כ'מוציא לפועל' את גזר דינו להריגה, בשוגג - כמי שגורם לו להידחות מן הארץ ולנוס אל עיר המקלט. כך לאורך הפרשייה כולה. והנה, ביחידה האחרונה (ל'-ל"ד) מציבה הפרשייה שלושה תמרורים ביחס למשפטו של רוצח (בשוגג או במזיד) - לבלי הקל בדינו. שלושת התמרורים מעמידים שלוש תשתיות ערכיות שונות למשפטו של הרוצח.

 

ייקוב הדין את ההר

תמרור ראשון: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" (ל"א-ל"ב) - המרת עונשו של 'רשע למות', או של מי שנגזר עליו לנוס אל עיר מקלטו, פוגעת בערך המשפט המושתת על העיקרון המוסרי הבסיסי - 'מידה כנגד מידה'[2].

תמרור שני: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (ל"ג). הארץ אינה סובלת חנופה. 'ארץ חנֵפה' - היא ארץ שפיה וליבה אינם שווים, שאינה מבטאת את ש'בליבה'. משמעות הציווי: 'אל תאפשרו לרוצחים ששפכו דם להתהלך חופשיים בארץ, ובכך תגרמו לה להיות חנפה'[3]. תיאורה - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ" - לא 'ארץ כנען' בזהותה העצמית, מניח את האצבע על העם אשר בה. כמו אומר - אל תחניפו את הארץ הנושאת אתכם, שהרי את עצמכם אתם מחניפים, במרחב בו אתם נתונים. "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" - בהעדר משפט לרוצח - שופך הדם. ועדיין ישאל השואל - שמא ייתכן מצב חריג בו יוקל דינו של רוצח? כתשובה מצביע הכתוב על משוואה - "לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". חנופה לארץ מציבה אותה בעמדת חטא, שהרי כל זמן שרוצח מתהלך בה בחופשיות, לא יכופר לה - 'כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ'. מעבר לעיקרון המוסרי הראשון - 'מידה כנגד מידה', מתוארת כאן הארץ כמי שעשויה לומר את דברה. חוק מוסרי משוקע במי שמעמידה את מערכת החיים שלכם, והיא אינה יכולה לזייף בתפקידה.

תמרור שלישי: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ל"ד) - בפסוק זה מתוארת שרשרת סיבתית: רוצח המתהלך חופשי בארץ מטמא אותה, פוגע בממד המקודש שבה. הארץ עליה מדובר - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ" לא בעצמיותה, כי אם בהקשר לישיבתכם בה. הטומאה לא נעצרת בה, והיא מעפילה למעלה - "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" - ה' שוכן בתוכה, והטומאה היא במקומו של השוכן. מעניין הוא החיתום - "כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הנוטש את ההתייחסות לא-להים כשלעצמו, ומתמקד בנוכחותו כשוכן בתוך בני ישראל. התמקמות זו מכוונת אל הציר המרכזי המבריח את ספר במדבר - 'ארגון מחנה ישראל' - פיזית ורוחנית, באופן שיאפשר את בואו של השוכן אל תוך המחנה. בתחילת הספר היה הדבר בדמות האש והענן השוכנים בתוך המחנה, ואילו כעת מופעו הוא בהפשטה - צו מוסרי אל בני ישראל, שלא לזייף במשפט הרוצח, תוך מחויבות לקדושת הארץ ולנוכחות השוכן בתוך בני ישראל. שני המעגלים - ארץ וא-להים חוזרים לבסוף אל העם ומעמידים מצפן פנימי-מוסרי של מי שנושאים את שמו ואת נוכחותו בארץ.

מעין סיכום: שלושה יסודות עומדים בבסיס התביעה במשפט הרוצחים: מידה כנגד מידה; חנופה כלפי הארץ התובעת את הדם שנשפך בה; ומעל לשני אלו - טומאה לארץ שא-להים שוכן בה, כמרחב חיים מקודש המעמיד צו מוסרי לעם היושב בו ונושא את שמו של
א-להים בחייו.

עד כאן התייחסות לפרשייה בספר במדבר. כעת נעבור אל הפרשייה בספר דברים.

 

אחריות הריבון

"כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם:שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ: וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי: פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ" (דברים י"ט, א'-ז').

בפרשייה זו מתואר העם בלשון יחיד, כקולקטיב. ("אֱ-לֹהֶיךָ... נֹתֵן לְךָ... וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ... תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ"). שיוך זה אינו מובן מאליו, והוא קשור לבשילות שהעם נתון בה, בתפקודו כעם וכישות[4]. מעניין הוא המיקוד בנתינת הארץ[5], תוך התייחסות למצב קודם בו הארץ היא ארצם של הגויים, והערים והבתים הם 'עריהם' ו'בתיהם'[6]. טיב החובה: להבדיל שלוש ערים, ובנוסף - להכין את הדרך ולשלש את גבול הארץ - לבלי היוותר מקום מרוחק מידי, באופן שיקשה על מנוסת הרוצח[7].

"שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ" - בעקבות הריבונות על הארץ, מצווה העם להבדיל שלוש ערים. השיוך "תַּבְדִּיל לָךְ" מצביע על מעורבות העם בהבדלה. "בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" - שוב חוזר הכתוב ומשייכה אליו - כמי שא-להים נתנה לו לרשתה, כמו אומר - בבסיס, הארץ אינה שלכם. כעת היא ניתנת לכם, עוברת לרשותכם, לריבונותכם - קחו עליה אחריות. טיבה של האחריות: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ" - להכין דרך, לשלש את הארץ וליצור מצב של קִרבה מכל מקום, המאפשרת לרוצח לנוס אל שלוש הערים[8]. "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם... הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" - כעת מתוארת שגגתו כמי שנטולת שנאה או כוונה לפגוע. על איש חף מפשע זה, מוטל עליך - הריבון להגן: "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ".

 

שתי עמדות רוחניות

נסכם בנקודות מהו הערך אליו מחויבת כל אחת מן הפרשיות: בספר במדבר הנושא הוא חובת הענישה לרוצח. הנושא בספר דברים הוא - גבולות הענישה, או - הדאגה מפני ענישת יתר. בבמדבר הערך הוא - חומרת חטא שפיכות הדמים, והחובה המוסרית להעניש את הרוצח. בספר דברים הנושא הוא חומרת חטא שפיכות הדמים המתרחש כתוצאה מנטילת אחריות רופפת שלכם, כעם וכחברה. חובת החלת המשפט בספר במדבר מתקיימת עם מעבר הירדן וההימצאות במרחב. הסיבה - הנושא הוא ערוץ הענישה המתאפשר עם הכניסה לארץ. החובה בספר דברים נגזרת משלב מפותח יותר של העם, עת הוא במעמד של ישות, לה ניתנת הארץ, והיא נוטלת אחריות לקיים מערכת חיים של יחיד וחברה ולהגן עליה. בניגוד לספר במדבר בו הנושא הוא ענישת הרוצח, ובמובן זה מסתפק הכתוב לתאר את עצם קיומן של שלוש ערים, בספר דברים הנושא הוא ההגנה על רוצח שהוא חף מפשע, ובו מוסיף הכתוב להגנתו את הכנת הדרך ואת שילושו של גבול הארץ.

דומה שכך תתפרש הפתיחה לפרשייה בדברים המתארת את הכרתת הגויים ואת מעבר הריבונות: בנקודת מוצא הארץ היא ארצם, וכמו מצביע הכתוב על כך שלא מובנת מאליה היא העובדה שאתם יושבים בה. כך ביחס לארץ, לערים ולבתים. אך מתבקשת היא השאלה - במה זכותכם לשבת בארץ לא לכם? בערים ובבתי אחרים? התשובה לכך היא שא-להים אמנם נותן לכם הארץ, ומעבירה לריבונותכם, אבל יש לכך הקשר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ" (ג') - הארץ מוגדרת כ'ארצך' בעקבות פועלך המוסרי בה, בהכנה של דרך, שילוש הארץ - המונע את הריגתם של אנשים החפים מפשע. רמה מוסרית גבוהה זו, המעמידה את ערך החיים כערך מקודש, היא הבסיס לקיום שלכם בארץ שהוכרתו ממנה עמים מפניכם. יתירה מכך - עצם ההתייחסות לזכותם של רוצחים בשוגג להגנה ולמשפט צדק, מגלם תפישה של ריבון הרואה את עצמו מחויב לכלל החברה, לא רק לחתך מסוים, גבוה שבה. תפישת ריבונות זו - באחריות שיש לכם שלא ייפגעו אנשים חפים משפע, היא חלק מהמסר המהווה את זכות הקיום שלכם בארץ - חרף ישיבתם המוקדמת של עמים אחרים בה.

הצעד הנוסף המתואר בפרשייה זו, מתייחס למצב עתידי בו תתווספנה שלוש ערים נוספות:

"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה" (דברים י"ט, ח'-ט').

במבט ראשון, תוספת הערים מהווה תגובה מתבקשת להרחבת הגבול. הקושי - הפרשייה מתייחסת להיבטים רבים שאינם רלוונטיים לצורך זה: מה העניין באזכור השבועה לאבות? תיאור הנתינה בלשון עבר "וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ" בניגוד לניסוח עד כה בלשון הווה (פסוקים א' וב')? מהו העניין בתיאור שמירת כל המצווה הזאת - 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו'? כל אלו מצביעים על הבשלה של תהליך שבו א-להים נותן לעם את הארץ, שלב אחרי שלב. ככל שהוא מפנה מקום ומעביר לאחריותכם את הארץ, את המתרחש בה, כך תתרחב האחריות שלכם - בהתאם. אחריות רחבה זו היא פועל יוצא של התפתחות והבשלה פיזית ורוחנית יחדיו.

שתי פרשיות הן העוסקות בערים אליהם ינוס רוצח. הראשונה, פרשייתנו - מצווה על ערי מקלט כעל עונשו של הורג בשגגה, כשהחובה להעמידן היא ביטוי לערכו של המשפט[9]. חובה זו מושתתת בשיאה על ערכה הגבוה של הארץ בה יושבים ישראל, וא-להים שוכן בתוכם.
השנייה - מתרחשת בספר דברים, במהלכו ניתנת הארץ לעם ההופך להיות ריבון, וא-להים מפנה לו מקום, לאחריות שהוא נוטל על המציאות. כאן הנושא אינו נוכחות א-להים, אלא להיפך - אחריות העם לקיים מערכת חיים כמו גם מערכת צדק ומשפט. תחת כותרת זו, מתייחסת האחריות לחיי כלל החברה, ועד הרוצח - שכאשר הוא חף מפשע, החברה חייבת להירתם ולהגן על חייו.
דבר הקיום הכפול של שתי הפרשיות, מעמיד שני מוקדים המשלימים זה את זה: חובה לקיים משפט בארץ, ולצִדה - חובה לקיים חברה וחיים אנושיים אחראיים מדויקים וצודקים גם יחד.

 

 

 

 

 

 



[1]מעט מן הפערים: בספר במדבר החיוב להקרות ערים הוא מיד עם מעבר הירדן: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן" (שם ל"ה, י'). בספר דברים החיוב הוא מאוחר, לאחר ירושה ולאחר ישיבה: "כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם: שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ" (דברים י"ט, א'-ב'). הורג בשוגג בספר במדבר הודף או משליך דבר על חברו בלא כוונה להורגו (במדבר ל"ה, כ"ב-כ"ג), בניגוד לו, ההורג בשוגג בספר דברים הוא אדם שבעת עבודתו בעץ, נשל ממנו הברזל (דברים י"ט, ד'-ה') - סוג של אונס, במונחים של ספר במדבר. גם המושג 'עיר מקלט' הוא 'פרי גידוליו' של ספר במדבר (נזכר בו עשר פעמים), והוא אינו קיים אף לא פעם אחת בספר דברים.

[2] עיקרון זה משוקע בצמד המילים 'רשע למות'. רוצח זה הוא רשע, והעונש המגיע לו הוא 'למות'. ביטוי נוסף נמצא בפסוק הקודם: "כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ" - ה'רוצח' 'נרצח' - מידה כנגד מידה (בדומה לכך קודם לכן בפסוק כ"ז).

[3]ובמדרש: "ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחניפים. ד"א ולא תחניפו את הארץ אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם" (ספרי במדבר, פיסקא קסא). המדרש מצייר מערכת יחסים של חנופה בין העם לבין הארץ, במצב בו מקילים בעונשו של הרוצח. הפער בין העמדות הוא בשאלה - מי הוא המחניף, העם המקל בעונש הרוצח, או הארץ השותקת על כך.

[4]לדוגמה בשילות זו אינה קיימת בספר ויקרא, בו הוא יתואר שוב ושוב בלשון רבים, לא בלשון יחיד.

[5] רמב"ן: "ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה".

[6]הנתינה מתוארת תחילה בלשון הווה, כמי שעדיין לא הושלמה: "אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם". הארץ בשלב זה היא עדיין 'ארצם', הערים והבתים - הם 'עריהם' ו'בתיהם'. בפסוק שני התיאור ממשיך להיות בלשון הווה, אבל הארץ כבר מוגדרת כ'ארצך' - "בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (פס' ב'). בהמשך תתואר הבשלה של הנתינה - בלשון עבר, אליה מצורף ו"ו ההיפוך: "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ" (פס' ח').

[7]ביחס לכל אלו ההוראה שונה בספר במדבר. הניסוח בו הוא בלשון רבים, הנושא הוא מעבר הירדן, לא שאלת הריבונות שאינה מהווה נושא, וגם ההוראה להכין דרך ולשלש אינה קיימת בו.

[8]לעיר אין שם או מעמד קטגורי, בשונה מספר במדבר בו היא נקראת 'עיר מקלט'. דומה ששם זה מצביע על מעמדה הקטגורי של עיר העשויה לקלוט אדם שנגזר עליו להיות נרדף. בספר דברים תפקידה הוא אנושי, להציל, לא כעונש קטגורי.

[9]"וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר ל"ה, כ"ט).