ונקדשתי בתוך בני ישראל

  • דן ברא"ז

*

"אח"כ נכנס קו"ף ועמדה לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי קוראין לפניך לעתיד לבא קדושה משולשת, שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו' "[1].  

פסק השולחן ערוך:

"אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"ץ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש".   (אורח חיים קכה, א)

לכאורה, אין פסקו של השו"ע מתיישב עם הנהוג בדרך כלל היום[2]. ברוב בתי הכנסת, לפחות שאני מכיר, הציבור נוהג להקדים את החזן באמירת "נקדישך" ולפעמים החזן אף אומר חלק מהמשפט יחד עם הקהל, ורק מסיים בקול. אם נמשיך לחקור לפשר פסקו של השו"ע נגלה שגם הרמב"ם מתאר כך את סדר אמירת הקדושה:

"בעת ששליח ציבור אומר בברכה זו וקרא זה אל זה, כל העם עונין קדוש קדוש קדוש וכו', וכשהוא אומר איה מקום כבודו כל העם עונין משבחים ואומרים ברוך כו', וכשהוא אומר בחיינו ובימינו כל העם עונין אמן, וכשהוא אומר על ידי דוד משיח צדקך כל העם אומרים ימלוך ה' לעולם, וכל אלו הדברים שעונין הצבור הוא קורא עמהן".    (סדר התפילות, נוסח ברכות התפילה)

אומנם נוסח הרמב"ם כאן הוא הנוסח שלנו לשבתות בלבד, אך העיקרון הוא כמו השו"ע. שוב עולה סדר אמירת קדושה בו אין הציבור אומרים אלא את הפסוקים בלבד, ואף לא "נקדישך". כמו כן פסק הרא"ש בשו"ת (כלל ד, יט) שיש לגעור במי שאומר עם הציבור "נקדישך":

"ונראה לי, שיש לגעור באותן המגביהים קולן בי"ח ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה... וגם דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן, כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה, וצריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו. כמו כן בקדושה, אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו', עד שמגיע לקדוש, ואז עונין הצבור: קדוש...".

אם נעיין עוד נגלה כי בכל הסידורים האשכנזיים, חוץ מ'רינת ישראל' ו'קורן', הקדושה מחולקת לקטעים של חזן בלבד, וחזן וקהל ביחד, כך שרק את הפסוקים אומרים גם הקהל. 

הרא"ש נתן נימוק להתנגדותו זו - אם יאמרו הציבור עם החזן לא יקשיבו לחזן ונמצא החזן אומר את הקדושה בפחות מעשרה, וכן כל יחיד שאומר בקול עם החזן נמצא אומר את הקדושה לבדו. הט"ז מקשה על השו"ע על פי פסקו של השו"ע עצמו (סימן קט) שמי שמתפלל עם שליח הציבור אומר את הקדושה עם הש"ץ מילה במילה, מדוע כאן אינו נחשב למתפלל ביחידות?  משום כך חולק  הט"ז על השו"ע, וכותב שאמירה עם החזן נחשבת לאמירה בעשרה.

יש מקום לדון מתי בדיוק אסר השו"ע לומר את הקדושה עם שליח הציבור. יתכן שהשו"ע לא אסר אלא במקום שכל אחד אומר את הקדושה בעצמו, בלי לשים לב לציבור, אך אם הציבור אומר עם החזן מילה במילה גם השו"ע מסכים שאין בכך בעיה, וכך יתיישב עם פסקו בסימן ק"ט. ואולי גם הט"ז לא התיר אלא במקום שהציבור אומרים מילה במילה עם החזן, או במקום שציבור אומרים ואחרי זה החזן חוזר שאז בסופו של דבר החזן אומר בעשרה. יתר על כן, גם השו"ע מודה שאת המילים 'קדוש קדוש' הציבור אומר כולו ביחד, כאן ודאי שלא חשב השו"ע שנחשבים הם כיחידים.

ביישוב הבעייה ההלכתית דן הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ז, אורח חיים יד) בפירוט. בפוסקים, רבים כתבו שאין פגם במנהג היום ובעיקר ע"פ הט"ז הנזכר לעיל. יש שניסו להשיב את המנהג המקורי. לא באתי במאמר זה להרחיב לעסוק במקורות, אלא מתוך הנחה שהעניינים ההלכתיים פתורים, באתי לעסוק במנהגים וביסודותיהם.  

ראשית ננסה לבאר את פשר המנהג המקורי המתואר ברמב"ם ובשו"ע ולאחר מכן נשוב ונדון במנהג היום.

הצגת המנהג המקורי

נחלקו האמוראים בגמרא, האם הקדושה נאמרת גם ביחיד. להלכה כידוע נתקבלה הפסיקה שאין קדושה נאמרת אלא בעשרה. הטעם לצורך בעשרה מוסבר שם:

"וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (שם), וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה הזאת' (במדבר ט"ז, כא), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה".     (ברכות כא ע"ב)

לגבי הקדושה בברכת יוצר שלפני קריאת שמע, נחלקו הראשונים אם גם היא צריכה להאמר בעשרה. הרמב"ם (הלכות תפילה ז, יז) פסק שיחיד האומר ברכה זו צריך לדלג על הקדושה משום שאינה נאמרת אלא בציבור. הרא"ש בפסקיו (מגילה פ"ג, ה"ז) פוסק בניגוד לרמב"ם, שלמרות שאת הקדושה בחזרת הש"ץ אין אומרים אלא בציבור, את הקדושה ביוצר ניתן גם לומר ביחידות. ונימוקו עמו - יש לחלק בין הקדושה בברכת יוצר שהיא קריאת תיאור הקדושה שהמלאכים אומרים, לעומת הקדושה בעמידה שהיא קדושה שאנחנו אומרים. הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" לא נאמר, לדבריו, אלא על דברים שבקדושה הנאמרים על ידינו.

רעיון זה אף יוצא מתוך נוסח הקדושה עצמה "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש" אנחנו נקדש את שמך, כמו שחבורת השרפים ממעל מקדשים. וכך בפתיחים של כל נוסחי הקדושה. "כתר יתנו לך... עם עמך קבוצי מטה" וכו'. אם כך פני הדברים, נבין כעת את פסק השו"ע - הקדושה בחזרת הש"ץ אינה רק תיאור של המלאכים. המלאכים עומדים בשירתם לפני בורא עולם, וכאן על עם ישראל מוטלת החובה להתפרץ ולהצטרף לקדושת המלאכים. ומה אומרים המלאכים? הלא קדושת המלאכים גלויה לנו משני התיאורים בתנ"ך בישעיה ו, וביחזקאל ג. וכמו המלאכים, אנו נקדש את שמו בעולם התחתון.

עולה מכאן שיש להבחין בין הקדושה עצמה, המורכבת מן הפסוקים, לבין קטעי הקישור הנותנים רק תיאור של קדושתו למעלה. בקדושה שאנו מקדישים למטה, חלוקות התפקידים בין החזן לציבור הם כמו בין קריין בהצגה, לבין השחקנים עצמם, שהם הם ההצגה עצמה, אלא שהצגה זו אמיתית וחיה.

הצורך בעשרה בקדושה

מדוע יש צורך בעשרה לכל דבר שבקדושה? וכי ישנה בעיה בהקראת פסוקים מיחזקאל וישעיה ביחיד? איזו בעיה יש באמירת הקדושה ביחיד?

נראה שיש לומר שאמנם אין איסור לומר פסוקים בפחות מעשרה, אך לכלל קדושה פסוקים אלו לא יגיעו בפחות מעשרה. וכך יש לפרש בכל הדברים שבקדושה ודומיהם[3].

נדמה לי, וללא מקור, שהטעם לכך הוא כדי ליצור מציאות חיצונית. תפילה הנאמרת על ידי היחיד היא בעיקר דבר שברוח, דבר שבנפשו של האדם פנימה. אני מעריך שרוב המתפללים חשים באיזשהו חוסר ממשות בתפילתם. פנימיות שאינה מחוברת לעולם הפועל. פעמים רבות אני חש שחסרה לנו הממשיות שבאמונתנו. פעמים רבות אנו נסחפים (לפחות מבחינת התנועה הנפשית) לגישה שאמונה היא דבר אישי, כל אחד ואמונתו. אמנם, לשם כך בדיוק בא החיוב להוציא בפה את התפילה, אך עדיין, כמדומני, התפילה אינה ממשית.

עם ישראל בתפקודו בתור עם ה', שאמור לחיות חיים המאורגנים על פי משפטו של הקב"ה, עם מקדש במרכזו, הוא שתפקידו לממש את הקב"ה בעולם. או - להמליכו בעולם. או - לקדשו בעולם. "ונקדשתי בתוך בני ישראל". עשרה הם "מִיני" בני ישראל, עדה קטנה. יתר על כן, אמירה של הרבים, משוללת מן הפרטיות של הפרט. אמירה של הציבור היא  מוחלטת יותר, מוגדרת ויציבה.

נסיון להסבר צמיחת המנהג כיום

הראינו שהקדושה אמורה להיות מעמד הקדשת ה' ע"י עם ישראל. ובמעמד זה כמו במעמד - יש חזן ויש ציבור. מדוע א"כ כמעט ועבר המנהג המקורי מן העולם?

כמקור למנהג הביאו נושאי הכלים של השו"ע את מנהג האר"י. אולם אם נעיין במנהג האר"י המקורי, אף הוא אינו תואם את הנהוג היום. האר"י מובא בשני  מקומות: בשער הכוונות לר' חיים ויטל[4], ובספר 'נגיד ומצוה' לר' יעקב חיים צמח[5]. וכתבו שניהם שנהג האר"י לומר רק את שתי התיבות "נקדישך ונעריצך" בקול, ואת שאר המשפט הראשון בלחש עם החזן. עולה מכאן שאם היינו נוהגים כמנהג האר"י, עדין רושם המעמד של הקריין והקהל היה נשמר. אך מעבר לכך, יש בכלל לתמוה מדוע לאמץ מנהג קבלה, הרי  בדרך כלל אמונים אנו על תורת הנגלה? כמו"כ, כתוב בשני מקומות אלו שהאר"י גם הורה שיש לומר את הקדושה דוקא בנוסח ספרד 'נקדישך ונעריצך', אם כן עולה שכל מי שנוהג לומר קדושה בנוסח אשכנז 'נקדש את שמך', לא יצא ידי מנהג האר"י. ניתן לדבר על כך שהמנהג כיום התחיל ממנהג האר"י, ועם הזמן נשכח המקור והתקבל המנהג היום.

אינני היסטוריון, ואיני בקי בחקירת שורשי המנהגים. אך נדמה לי שיש לתלות את המנהג כיום, בכשלון של הקדיש ושל חזרת הש"ץ. הקדיש הוא בדיוק כמו הקדושה, וכל הרעיונות שביארנו סביב הפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', תקפים לגביו. גם הוא דבר שבקדושה. חזרת הש"ץ אומנם איננה מוגדרת דבר שבקדושה, אך גם היא תפילה של הציבור[6].

איננו רגילים כיום משום מה למושג תפילת הציבור. והדבר מורגש ביחס של הציבור לקטעים אלה. כמה אנשים באמת מטים אוזן ו"מצטרפים" לחזן בעת הקדיש וחזרת הש"ץ? כמה מאיתנו מצליחים לחוש את תפילת הציבור? משום כך יובן שהציבור יעדיף לקבל על עצמו מנהג המאפשר לציבור להשתתף בצורה אקטיבית, ולמנוע את הבעיות שישנן במקומות בהם הדרישה מהציבור היא השתתפות פסיבית, על ידי שתיקה.

ובכל זאת, ישנם מקומות בהם אנו חוזרים ומחיים את עיקרון התפילה בציבור. לדוגמא, פרקי התהילים הנאמרים פסוק בפסוק קהל ואח"כ חזן, כמעט אפילו מילה במילה. אני מנחש שכולם מרגישים את זעקת הציבור כציבור, בשעת אמירתם. לעיתים שירה נעשית לתפילה של הציבור, ותורמת לכך במיוחד האחדות שבשירה, תחושת היחד שבשירה. גם שירה מושרת מילה מילה, ולכן אני ממליץ לראות כך את השירה, שירה של הציבור (ולא לנסות לעצום עיניים, ולהתבודד עם החוויה הפרטית).

מכל האמור, נראה לי שלמרות שבדרך הנהוגה היום לומר את הקדושה אין פגם הלכתי, הקדושה יכולה לקבל יותר עוצמה אם נחזור לפסקו של השו"ע. ונראה לי שאף היה מועיל אם היו הציבור אומרים את הקדושה ביחד מילה במילה ממש, על מנת שהקדושה תשמר כקדושה של הציבור, ולא של היחיד. איני חושב שהמנהג כיום יש בו משום דין מוחלט. ישנם מנהגים שהם מוחלטים, מנהגים המצהירים 'עשה כמוני ואל תשנה', מנהגים שחשוב אף לשמור עליהם על מנת להימנע מן המחלוקת. אך נדמה בעיני שזהו מנהג מן הסוג האחר, שאינו מקפיד על עצמו ומוכן לשינויים, ובייחוד כשמדובר רק על חזרה למנהג המקורי[7].

"...'ואמר', ומהו 'ואמר'? אלו שרפי להבה ומלאכי צבאות וחיילי מעונה שאינם יכולין לומר קדוש מלמעלה עד שפותחין ישראל תחלה פיהם בקדושה מלמטה ואומרים קדושה משולשת, ואח"כ מקדישין מלאכי השרת שנאמר (איוב לח, ז): 'ברֹן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים' "[8].

 


* מאמר זה פורסם בגליון 903 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

לעילוי נשמת רב סרן שחר שמול הי"ד, מפקד פלוגה בשריון,שנפל בבית לחם. ולעילוי נשמת סבי ז"ל שנתבקש לבית עולמו.

[1] אוצר המדרשים, הוצ' אייזנשטיין, עמוד תז, ד"ה אמר רבי עקיבא.

[2] לגבי שאר הקטעים בקדושה שאינם פסוקים, התלבט בבית יוסף אם גם בהם הציבור מחוייב לשתוק.

[3] כגון המחלוקת במס' ברכות מה ע"א אם ניתן לזמן בשנים. גם כאן על כרחינו הפרוש אינו שאסור לומר את המילים "ברוך שאכלנו משלו" שהרי איזה איסור יכול להיות באמירת שבח זה לקב"ה? אלא שאמירה זו לכלל "זימון" לא תגיע, ולכן אין בה תועלת. אולי אפילו משום כך עדיף לא לומר בכלל את המילים על מנת שלא נדמה בנפשנו ששבח זה הוא זימון.

[4] עמ' רנח בהוצאת ישיבת "קול יהודה".

[5] עמ' סא בהוצאה המחודשת, ירושלים תשכ"ה.

[6] כאן אני מקבל את הגישה הרואה את חזרת הש"ץ כתפילת הציבור, שהרי ללא גישה זו - חזרת הש"ץ הוא סתם מנהג חסר תועלת, שעל כורחנו אנו נאלצים לשמר.

[7] אמנם בקי אינני, ואשמח אם מאן דהו המכיר מקורות רלוונטיים שלא ציינתי כאן, ובייחוד אם מדובר במקורות הסותרים את דברי, יואיל נא לשתף אותי בידע.

[8] אוצר המדרשים, הוצ' אייזנשטיין, עמוד תז ד"ה אח"ס בט"ע.