ועד אין בה – עדות לאחר שתיית המים המרים

  • הרב אביעד ברטוב

עדים שבאו ממדינת הים

שתיית המים המרים היא כלי לפיזור החשדות בנוגע למעשיה של האישה. בסוגיה שלפנינו עוסקת הגמרא בשאלה מעניינת: מה דינה של אישה שיש עדים היכולים להעיד על מעשיה, אלא שעדים אלו נמצאים במדינת הים ואינם יכולים להגיע לבי"ד? האם במקרה זה יש להשקות את האישה?
"אמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן רב ששת, ואנהר לן עיינין ממתניתין: סוטה שיש לה עדים במדינת הים – אין המים בודקין אותה".
לדעת רב ששת, במקרה זה המים אינם בודקים את האישה, והדבר נלמד מן הפסוקים:
"מ"ט? דאמר קרא 'ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה' – דליכא דידע בה, לאפוקי הא, דהא איכא דידע בה".
מתוך הפסוקים[1] עולה שתנאי הכרחי לשתיית המים המרים הוא "דליכא דידע בה", כלומר שאין שום מקור חיצוני היכול ללמדנו על טומאתה של האישה.
אם כן, כאשר נודע לנו לאחר שתיית המים שקיימים עדים במדינת הים, התגלה לנו למפרע כי לא היה בכוחם של המים לפעול.
מדוע אין בכוחם של המים לפעול?
יתכן שאפשר למצוא תשובה בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה:
"אבל אם היו שם עדים יודעים שזנתה, ואפילו לא היו ידועים, אינה נפגעת, לפי שהעדים יספרו מעשיה ותתגרש".
כאשר ישנו מקור חיצוני שיכול לספר על מעשיה של האישה, סביר להניח שהמידע יגיע לגורמים נוספים, שיביאו בסופו של דבר לגירושין, וגם אם קיומם של העדים לא ייוודע לבית הדין – עוף השמים יוליך את הקול.[2]

עד אחד שבא לאחר שתיית המים

להלכה פסק הרמב"ם את הדברים בפרק ג' מהלכות סוטה, אלא שהוא מוסיף חידוש מסוים:
"באו עידי טומאה אחר ששתת הרי זו תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה, ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו, מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה, ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו".
המים מסוגלים לפעול רק במקום שאין מקור מידע חיצוני – שני עדים היכולים להעיד על טומאתה של האישה. עד כאן דברי הסוגיה, כפי שפסקם הרמב"ם, אלא שהרמב"ם מוסיף:
"אבל אם בא עד אחד והעיד שהיא טמאה – הרי זו תשב תחת בעלה, שהרי שתת".
כאשר בא עד אחד ומעיד שהאישה נטמאה, האישה יכולה להישאר תחת בעלה, משום שהיא שתתה מן המים. לפני שנציע את הסברנו לדינו של הרמב"ם, נציג את הסברו של ר' חיים בחידושיו על הרמב"ם (שם):
"והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דטעמו הוא משום דהנה באמת הרי קיימא לן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואין עד אחד נאמן לומר כלל שזינתה, ורק במקום קינוי וסתירה הוא דהוי גזירת הכתוב להאמין גם עד אחד".
מעיקר הדין עדותו של עד אחד בדבר שבערוה היא חסרת משמעות, בשל הכלל ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", אלא שבמקרה של אישה סוטה שבאו עדי קינוי וסתירה ישנה גזרת הכתוב שלפיה עד אחד נאמן. ר' חיים מבאר את המנגנון המיוחד של גזרת הכתוב הזו:
"ונראה דלאו במעשה קינוי וסתירה לחוד הוא דתליא, כי אם דבעינן גם האיסור של קינוי וסתירה, דרק במקום דחייל עלה דין סוטה ואית בה איסורא דסוטה ודין ספק זינתה אז הוא דמועיל עדותו של העד אחד לשויה לודאי זינתה לאסרה בודאי, אבל במקום דבלא עדותו של העד אחד ליכא עלה איסורא ואינה בדין סוטה כלל, אז שוב לא מהניא עדותו של העד אחד לאסרה".
ר' חיים מבין שעדות קינוי וסתירה יוצרת מעמד הלכתי מיוחד. העדות אינה רק כלי בירורי העומד לרשות בית הדי – היא יוצרת מציאות. לאחר עדות קינוי וסתירה האישה מוגדרת כ'ספק סוטה', נאסרת על בעלה ואסורה לאכול בתרומה, כפי שלמדנו במשנה. כעת, לאחר שאיסור זה חל, ישנה גזרת הכתוב מיוחדת שלפיה גם עדות של עד אחד תאסור את האישה ותהפוך אותה מ'ספק סוטה' ל'סוטה ודאי'. אולם ללא הקשר זה, כאשר בא עד אחד ומעיד כי האישה נטמאה, אין לעדותו שום השפעה.
בנוגע לדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, אודות עד אחד שהגיע לאחר שתיית המים, מסביר ר' חיים:
"דכיון דכבר פקע מינה בהשקאתה איסורא דקינוי, ולית בה עוד דין סוטה וספיקא דזינתה כלל, ורק ע"י עדותו הוא שבא לבטל ההשקאה ולאחולי בה דין סוטה ודין זינתה, על כן שוב אין העד אחד נאמן בזה כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי וכמו שנתבאר".
לאחר שתיית המים המרים בטלה חזקת האיסור, והאישה שוב אינה נחשבת 'ספק סוטה', ואין בכוחו של עד אחד לאוסרה, משום שכל כוחו הוא רק במקום שבו קיימת חזקת האיסור הנובעת מעדות הקינוי והסתירה. עד כאן הסברו של ר' חיים מבריסק לשיטת הרמב"ם.
בעלי התוספות בסוגייתנו סבורים כי גם עד אחד מבטל את כוחם של המים, ואם יגיע עד אחד לאחר שתיית המים האישה תאסר על בעלה, כפי שהיה קורה אילו היו שני עדים. לדידם של בעלי התוספות נאמנותו של עד אחד בסוטה אינה נובעת מחזקת האיסור שנוצרה בעדות הקינוי והסתירה, אלא מסיבה אחרת. בעלי התוספות סבורים שעד אחד נאמן בסוטה בגלל 'רגלים לדבר'[3] – כאשר לעדותו של העד ישנו גיבוי נוסף, עוד תשתית ראייתית, כגון עדי קינוי וסתירה, מעמדו מתחזק והוא יכול לאסור את האישה.

אין המים בודקים אותה

לסיום נעיר הערה קטנה על האופן שבו מנסח רב ששת את דינו. רב ששת קובע שכאשר באים עדים ממדינת הים 'אין המים בודקים' את הסוטה, ובכך הוא נוקט עמדה במחלוקת אחרת, שהגמרא מסבה את תשומת ליבנו אליה – מחלוקת רבי וחכמים ב'מתנוונה':
"רבי אומר זכות תולה במים המרים, ואינה יולדת ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת, לסוף שהיא מתה באותה מיתה. רב ששת סבר: בין לרבי ובין לרבנן הויא מתנוונה".
רבי סובר שפעולתם של המים המרים היא פעולה הדרגתית, ולכן אם יש לאישה זכויות יתכן שהמים לא יגרמו למותה המיידי, אלא לקריסת מערכות לאורך זמן. חכמים, החולקים על רבי, סבורים כי יש בכח הזכות לבטל את פעולת המים. רב ששת הבין שלכל הדעות פעולת המים היא פעולה ארוכה של בדיקה, העלולה להיפסק בכל רגע אם יגיע לבית הדין מידע על כך שהאישה נטמאה. מרגע שתיית המים המרים נכנסת האישה לתהליך בירורי, הנמשך לעיתים פרק זמן קצר, ולעיתים – פרק זמן ארוך.
דבר זה מגלה לנו פן נוסף של שתיית המים המרים. המים המרים אינם 'מכונת אמת', המגלה לנו אם האישה נטמאה, אלא סוג של 'גורל', שיתכן שיוכרע כבר במעמד שתיית המים, ויתכן שהוא ייעצר בגלל הגעתם של עדים ממדינת הים. בחירתה של האישה ללכת עם האמת שלה ולבחור בגורל של המים המרים היא בחירה קשה, העשויה לזכות אותה, אך גם עלולה להכניס אותה לתקופה ארוכה של התנוונות.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                            http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     הראשונים נחלקו בנוגע לאופן שבו למד רב עמרם את הדברים.
  1. רש"י (ד"ה ועד אין בה) מסביר שרב עמרם קרא את הפסוקים כפשוטם: האישה תשתה מן המים רק כאשר אין שום 'עד' היכול להעיד על טומאתה.
  2. הרמב"ם (בפירוש המשנה) מסביר שרב עמרם מדייק מן המילים "והיא נטמאה" שהטומאה המדוברת היא דווקא טומאה שרק 'היא' – האישה – יודעת עליה.
  3. הרא"ש (מובא בשטמ"ק) מסביר שרב עמרם למד מהמילים "ונסתרה והיא נטמאה" שדווקא אישה שטומאתה נסתרת, וכל המידע על מעשיה מגיע מעדי הסתירה, היא שהמים המרים פועלים עליה.
      מתוך האופן שבו למדו הראשונים את דרשתו של ר' עמרם ניתן לראות מה היתה תפיסתם ביחס לתפקיד המים – האם תפקידם לברר או לחדש מציאות.
[2]     המשנה בריש פרק ו מביאה אפשרות כזו: "מי שקינא לאשתו ונסתרה, אפילו שמע מעוף הפורח – יוציא ויתן כתובה, דברי ר' אליעזר". 
[3]     ב ע"א ד"ה אבל בטומאה.