ושכנתי בתוכם
הרב אבישי מילנר (מחזור י"ז)
במסגרת הציווי לבניית המשכן אומרת התורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". (כח, ח) והקשו רבים מהמפרשים שתי קושיות על תוכנו ולשונו של פסוק זה.
הראשונה - על עצם ירידת שכינה, והשראה בעולם הגשמי, ובלשון האברבנאל: "למה ציווה יתברך במעשה המשכן ואמר: 'ושכנתי בתוכם' כאילו היה הוא יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום, שהוא הפך האמת, כי הוא יתברך אינו גשם… ואיך יחסו לו מקום?"
והשניה - על לשון הפסוק, מדוע אמרה תורה "בתוכם" ולא "בתוכו" - בתוך המשכן?
האברבנאל עצמו תורץ קושיה זו באומרו "הייתה כוונתו יתברך במעשה המשכן וכליו שלא יחשבו "שעזב ה' את הארץ", ויאמרו שבשמים כיסאו והוא מרוחק מבני האדם - שיאמינו שא-ל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עימהם, וזהו עניין ושכנתי ב ת ו ך בני ישראל". רצה לומר: במישור האמונה, וההשגחה, שהקב"ה מצוי בעולם, ושוכן בתוך בני ישראל. בדברים אלו האברבנאל למעשה עונה גם על השאלה השניה - בתוכם ולא בתוכו, שהשגחתו יתברך, מצויה לכל ישראל בכל מקום ובכל מצב, ולא עזב חלילה את הארץ כדעת הפילוסופים.
ואנו לא נחה דעתנו בתירוץ זה. וננסה להלן לבחון כיוון נוסף למשמעות הדרישה והציווי: "ושכנתי בתוכם".
שני תירוצים נוספים מצאנו לקושיה זו:
בעל ה"צידה לדרך": "ולא אמר ושכנתי בתוכו אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל, שנאמר: "היכל ה' המה".
ובמלבי"ם: "ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה', ומעוז לשכינת עוזו…."
שתי דרכים שונות לגמרי נקטו ב' פרשנים אלו.
הצידה לדרך טוען, אומנם עיקר משכנו של הקב"ה - במשכן, אלא שה"הכשר", ההכנה והסיוע כביכול לירידת שכינה והשראתה במשכן ובמקדש הוא על ידי מעשיהם של ישראל.
ואולי ע"פ המלבי"ם, אומנם ישכון הקב"ה במשכן, אבל גם, ואולי בעיקר תישרה שכינתו ב ת ו כ ם , בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל, אם ידע האדם ל ה כ י ן ע צ מ ו ולהכשיר עצמו להיות מקום לשכינה.
דומה שיתרון פרושו של המלבי"ם כפול, הן במישור הלשוני, והן ובעיקר במישור האמוני-מחשבתי, ובמיוחד עבורנו שאין לנו מקדשיו וקודשיו.
ובעניין זה ננסה לברר כיצד מכין האדם את עצמו להיות משכן לה'?
**ו ש כ נ ת י ב ת ו כ ם - ב ע ו ל מ ם**
הגמרא במסכת ברכות (נח.) מביאה סידרת ברכות מגוונות, הנוגעות לענינים שונים הסובבים את האדם בעולמו בתחומים שונים. בעולם הטבע הסדיר והחריג, במהלך החיים האנושיים, והחברתיים, ארועים שונים שהתרחשו לאדם, ואלו מהפן היצרי שבאדם על כולם ניתקנו ברכות בשם ומלכות.
לדוגמא - על בני האדם תיקנו חז"ל לברך כשרואה אוכלוסי ישראל וגם אוכלוסי עכו"ם, הרואה חכמי ישראל, אדם שלא ראה את חברו ל' יום או י"ב חודש ועוד כיו"ב לכול סיטואציה תיקנו ברכה הראויה לה.
ובוודאי על בני אדם משונים ומיוחדים דוגמת כושי, לווקן, ננס ועוד.
על תופעות טבע - רגילות - כברקים, רעמים, רואה הים הגדול
ומיוחדות - רעידת אדמה, ליקוי חמה ולבנה.
על מקומות - מקום שנעקרה ע"ז, מקום שנעשה לו נס.
ועל ארועי החיים השוטפים - בית חדש, כלים חדשים, יציאה לדרך, ואפילו מוות.
עיון במגוון הברכות ילמדנו שלא הותירו חז"ל תחום ועניין העומדים מחוץ למערכת הברכות, ויש להבין מה עומד בעומק העניין, מעבר לפן הברור והיסודי של הכרת תודה, שחפצים חז"ל לחנך את האדם להיות מוקיר תודה בכל התחומים, הן במימד האנושי והן כלפי שמיא על כל אשר לו.
דומני שמטרה נוספת עומדת ביסוד ריבוי הברכות בתחומים השונים, והוא גילוי ה' בעולם. שכן הקב"ה ניסתר בעולמנו, ובלשון החסידות "צימצם עצמו" מהעולם שברא, כך שלא תמיד אנו חשים, ורואים את שכינתו מעל לפני השטח, בגלוי, ולכן חובתנו לגלותו.
שכן הקב"ה צימצם עצמו, אך השאיר את רישומו בעולם, השאיר עקבות בכל העולם. ויש בכוח של האדם לגלותם. ריבוי הברכות, והזכרת שם שמים בכל התחומים בחיי האדם הוא אחד הדרכים, אחד "המגלים" של הקב"ה, הן בעניינים הרגילים והנוהגים בסדר העולם והן באירועים מיוחדים ונדירים היוצאים מהסדר הקבוע. בעניין זה האריך הרמב"ן בפירושו לתורה, פעמים הרבה בדברו על חובת האדם לראות את "הנסים הנסתרים" ובלשון הרמב"ן: "אומר לך דבר שהוא ברור ואמת בתורה כי הנסים הנעשים ע"י נביא - יזכירן הכתוב בפירוש, והנעשים מאליהם לעזור לצדיק או להכרית הרשע לא יזכרו, ובאמת כל יסודות התורה נסים נסתרים הם. אלא שאין בהם שינוי בטבעו של עולם". (רמב"ן בראשית מ"ו, ט"ו)
"ומן הנסים הגדולים והמפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים" (שמות י"ג, ו"א)
אכן יש לנער את כל "האבק" והכיסויים המסתירים את גילוי ה' בעולם, להוציא השכינה מ ג ל ו ת, ולהכניסה ל ג י ל ו י.
וזו א"כ משמעות הברכות, וזהו מובן אחד של "ושכנתי בתוכם" - בעולמם אני שוכן, וחובה עליהם לגלותו בכל מקום וענ ין, רישומו של הקב"ה מצוי בכל מקום והאדם מחנך עצמו לגלותו.
וכן מודגש לדעתי בסיפור המובא בגמ' שם (נח.) (בתרגום חופשי): ר' ששת שעיוור היה הלך עם הציבור ל ר א ו ת ולקבל פני המלך שעבר במקום. שאלו מין אחד: מה יש לעיוור לראות בתהלוכה של מלך? ענה לו ר' ששת: בוא וראה שאני יודע יותר ממך.
עבר גדוד ראשון של מלך, אמר אותו המין: בא המלך. אמר לו ר' ששת: לא בא המלך! וכך קרה גם בגדוד השני. וכשעבר הגדוד השלישי שתק אותו המין, אמר ר' ששת: כעת בא המלך. שאלו המין: מנין לך זה? ענהו ר' ששת: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וכו'" ע"ש. רצה לומר: קיים קשר עמוק בין העולמות, והחפץ לדעת ולגלות את ה' יכול לעשות כן, גם בעולמנו הגשמי אם ידע להכין עצמו, לחפש, ואף למצוא את הקב"ה. הוי: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בעולמם.
וצריך האדם לעמול, להכין את עצמו להיות מחפש ומגלה, כדברי המלבי"ם הנ"ל.
**ו ש כ נ ת י ב ת ו כ ם - ב א ד ם**
כיוון נוסף להבנת ושכנתי בתוכם, הוא המובא בסגנונות שונים בחסידות שתהיה השכינה בתוך כל אחד מישראל. ובלשון השפת אמת: (תרומה, תרל"ג): "ומזה הוכחה כי דברים אלו תלויים באדם שיש לו רצון, וברצונו יוכל להטות הכל אליו יתברך, וזה שאמר, ושכנתי בתוכם - בתוך אל אחד ואחד".
ונוסיף ביאור: באדם מצויים כוחות נפש שונים, ורצונות אנושיים רבים אשר ניתנו והוטבעו בו מקב"ה. ומצווה התורה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות מצוות עשה - "והלכת בדרכיו" - מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא… אף אתה…" (רמב"ם דעות פרק א', הל' ה,ו).
כלומר: האדם מפתח את כוחותיו בעוה"ז, במהלך חייו, ואח"כ נתבע ליטול כוחות אלו. ולהשתמש בהם לעבודתו יתברך.
לדוג': לבני האדם יש נטייה, ויצר להידמות לחברה ולסביבה שבה הם מצויים, ולהשוות כל הזמן כל אשר להם ביחס לסביבתם. אומרת התורה טול כוח זה של הרצון להידמות ונתב אותו לרצון להידמות לקב"ה.
לאדם כוח אהבה גדול, שמחת אהבה, וייסורי אהבה, ודורשת התורה: טול ונתב כוח זה להבנת ולאהבת ה' יתברך, שאם לא כן כיצד ידע האדם מהי המשמעות של "ואהבת את ה' אלוקיך".
לאדם תאוות יצרים שונים, לאוכל, לממון, וכיו"ב, וגם בהם הדרישה לדעת לנצל כוחות אלו לעבודתו יתברך להיות תאב - להתקרב לקב"ה.
נמצאנו למדים שהשכינה לא רק שורה ושוכנת באדם, אלא צריך האדם לדעת לנצל כוחות אלוקיים אלו לעבודת ה', לעלות ולהתעלות.
הוי - ושכנתי בתוכם - באדם! בתוך כל אחד ואחד, בכל כוחותיו ויצריו, כולם יכולים וצריכים להיות פועלים לשם שמים, ולדברים שבקדושה.
**ב כ ל ד ר כ י ך ד ע ה ו - הריב"ש**
הריב"ש בצוואתו כותב, שאם רואה אדם אישה יפה ברחוב, וחושש שיצרו יגבר עליו, יחשוב האדם מהיכן לה יופי זה, שהרי אם תצא נשמתה ורוחה יהיה בה רק גוף חסר חיים ומכוער. הרי שכל יופיה הוא מהנשמה שבה, ומי נתן בה רוח ונשמה - הקב"ה. הרי שכל היופי הזה מאת הקב"ה, וכך יחשוב האדם וידבק בשורש העליון של יופי זה - הוא הקב"ה, וזה עומק "בכל דרכיך דעהו" - ע"פ הריב"ש.
דומני שהריב"ש בדברים אלו מחבר ומתמצת את חובת ה"ושכנתי בתוכם" בעולם ובאדם.
ב ע ו ל ם - רואה האדם את האישה, ומצליח להסיר הכיסוי, ולגלות את הבורא, והיוצר העומד מאחורי יצירה זו, מגלה את רישומו של הקב"ה בעולם הגשמי.
ו ב א ד ם - נוטל האדם את יצריו, וכוחותיו אשר עלולים להיות שליליים ומזיקים, ומשלחם בדרך העולה למעלה, כלפי יוצר כל.
הוי - "ושכנתי בתוכם" - באדם ובעולם יחדיו. וככול שגלה יותר ונעשה יותר מקום לשכינה בעולמנו, כן נזכה ונקרב את "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - גם בביה"מק, במהרה בימינו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)