דילוג לתוכן העיקרי

זבחים דף ה – כשרים ואינם מרצים

שנינו במשנה בדף ב ע"א:
"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".
המשנה מציעה פשרה בין כשרות הקרבן, ובין אחריות הבעלים עליו: הקרבן כשלעצמו כשר, אולם הבעלים מחוייבים לשוב ולהקריב קרבן נוסף.
הגמרא בדף ה ע"א מביאה את תמיהתו של ריש לקיש על פשרה זו:
"אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באין?"
כלומר – אם הקרבן אכן כשר, יש להניח שהבעלים התכפרו, ומה צורך יש בקרבן נוסף?
תשובתו של ריש לקיש נוגעת ליסוד שהניחה הגמרא לעיל (ב ע"א – ע"ב). לדברי ריש לקיש, בכל קרבן גלומים שני תכנים. התוכן האחד הוא זהות הקרבן כשלעצמו, וזהות זו איננה נפגעת במחשבת שלא לשמה. התוכן השני מבוסס על כך, שהקדשה של קרבן היא נדר, וחובת ההקרבה של הקרבן מקיימת את הנדר. ובכן, אף שהקרבן כשר, בעליו מוכרח להביא קרבן נוסף כדי לקיים את נדרו.
אלא שבהבחנה זו אין מענה חד משמעי על שאלת ריש לקיש בדבר הריצוי. ריש לקיש מבחין בין חובת הבעלים ובין זהות הקרבן, אך מי משתיהן מניבה בסופו של דבר את הריצוי המיוחל? התשובה לשאלה זו מפורשת בגמרא בדף ו ע"א. הגמרא שם מעוררת שאלה מקבילה לזו של ריש לקיש (ראה בתוספות שם [ו ע"א, ד"ה אלא]), ומדבריה משתמע כי הקרבן השני הוא המכפר. הוי אומר - הריצוי והכפרה כרוכים בחובת הבעלים למלא את המוטל עליו, וכל עוד לא קויימה החובה, הקרבן אינו מכפר ואינו מרצה.
יש לחדד את הדברים יותר, ולבאר שהקרבן המרכזי הוא הקרבן השני, משום שהוא זה שמוביל לכפרה. עם זאת, היות שגם הקרבן הראשון הוקדש ויועד למזבח, קדושתו איננו בטלה ממנו, וניתן להקריבו למרות שינוי שמו או שם בעליו.
ריש לקיש מבהיר, כי במוקד ספקו עומד קרבן האשם. לכאורה, קרבן האשם דומה לקרבן החטאת, ושניהם באים לכפרה. לפיכך, מתבקש היה שכפי שהחטאת פסולה בשינוי השם, שהרי סוף סוף כל מטרתה לכפר, כך יפסל גם האשם בשינוי השם. כאמור, ריש לקיש תמה על ההבחנה ביניהם: כיצד ניתן להקריב אשם שאינו עולה לבעליו לשם חובה, הרי סוף סוף האשם בא לכפר, ואם אין כפרה אין צורך בקרבן.
ההבחנה בין חטאת ואשם תידון, בעזרת ה', בעיונים הבאים, אך לענייננו נסתפק בהערה אחת. לעיל הזכרנו את הסוגיה בדף ו', המסתפקת לגבי כחו המכפר של הקרבן הראשון, שלא עלה לבעלים לשם חובה. הגמרא שם איננה מתמקדת דווקא בקרבן זה או אחר, אך בשיטה מקובצת (אות ב') כתב שהספק נוגע דווקא לאשם. לכאורה, ישנו דוחק מסויים להעמיד סוגיה שלמה בקרבן אחד ספציפי, ונראה שהמקור לדברי השיטה מקובצת הוא בדיון המפותל בדעת ריש לקיש. מדיון זה למדנו, כי קרבן האשם אכן מעורר תהיות רבות ביחס לדין לשמה, וכדלעיל: היות שכל מהותו לכפר, כיצד יתכן שקרב ואינו עולה לבעלים לשם חובה. כאמור, בכדי לעמוד על שורש העניין יש להעמיק יותר בסוגיית החטאת והאשם, ועל כך, בעזרת ה', בעתיד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)