זבחים דף טו – הולכה

נחלקו התנאים )במשנה בדף יג( לגבי הילוך במקום שאינו צריך. לדעת רבי שמעון, מכיון שבאופן עקרוני ניתן היה להקריב כל קרבן ללא הזדקקות להילוך כלל, אין מחשבת פסול בהילוך פוסלת. לדעת רבי אלעזר, לעומת זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו – האם ההילוך במקרה זה, לאור המקום בו היתה השחיטה, נצרך, ואם כן – אזי המחשב בעת ההולכה יפסול את הקרבן. השיטה השלישית היא שיטת תנא קמא, הסובר שגם הולכה שאינה נצרכת משמעותית והמחשבה בה פוסלת את הקרבן.

הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ט) פסק כתנא קמא. על כך השיג הראב"ד:

ר' חיים מבריסק, בחידושיו על הרמב"ם, ביאר את השגת הראב"ד ואת תירוצו של הרמב"ם להשגה זו, ומתוך דבריו יתבארו לנו מושגי יסוד בסוגייתנו.

הגר"ח מסביר שהוכחתו של הראב"ד היא מן השקלא וטריא בדף טו ע"א. הגמרא שם, ברצותה להוכיח כי ניתן לתקן הולכה שלא ברגל, מביאה ראיה מן המשנה בדף לב ע"א:

מכאן מוכיחה הגמרא שאף על פי שחלק מהתקרבות הדם למזבח נעשתה שלא בהולכה ברגל, כי אם בזחילת הדם, מכל מקום אם אספו – כשר וניתן לזרוק אותו. כלומר – הולכה שלא ברגל, אף על פי שלא שמה הולכה, אפשר לתקנה.

הגמרא דוחה את הראיה, ומעמידה את המשנה במקרה בו הדם נשפך כלפי חוץ. כלומר, שלא לכיוון אליו צריכה ההולכה להתבצע. לדעת הגר"ח, על דחיה זו התבססה השגתו של הראב"ד, שהרי מדברי הגמרא עולה בבירור שבמקרה בו הדם הולך למקום שאין צריכים אותו – אין זה בגדר הולכה, ועל כן אף לו היתה הולכה שלא ברגל פוסלת בלא אפשרות לתקן, כאן היא אינה פוסלת.

על מנת ליישב את דברי הרמב"ם מהשגתו של הראב"ד, הקשה הגר"ח קושיה על הגמרא. בהמשך דף טו ע"א מביאה הגמרא מחלוקת בין בני רבי חייא ורבי ינאי לגבי הוליכו זר וחזר והוליכו כהן. כאן הגמרא אינה מביאה את הראיה מדם שנשפך. הגר"ח מסביר, כי הדיון לגבי הולכה שלא ברגל והדיון לגבי זר שהוליך הינם שני דיונים שונים.

לגבי הולכה שלא ברגל, אף על פי שנקבע שאין שמה הולכה, אין הכונה שהיא הולכה פסולה. הכוונה היא כפשוטם של דברים – הולכה שלא ברגל כלל אינה חשובה כהולכה. הגמרא הסתפקה האם ניתן יהיה לשוב ולתקן לאחר הולכה שלא ברגל לא מפני שהיא סברה שהולכה שלא ברגל הינה פסול, אלא כיון שלאחר שהגיע הדם למזבח נסתיים זמנה של מלאכת ההולכה.

לגבי הולכה על ידי זר, לעומת זאת, השאלה שונה לחלוטין. כאן, לדעת הסוברים כי לא ניתן לשוב ולהכשיר על ידי הולכת כהן, מדובר בהולכה ששמה עבודה, אך עבודת פסול. כיון שכך, אין כל טעם להוכיח את אפשרות התיקון מן המשנה הדנה בנשפך הדם. שם אין מדובר בהולכה פסולה אלא רק באי הולכה.

לאור זאת, טען הגר"ח, מיושבת השגת הראב"ד. כזכור, הראב"ד הוכיח כי סוגיית הגמרא סוברת שהילוך שלא לצורך אינו נחשב כהילוך, לאור דחיית הגמרא שמדובר במקרה שבו הדם נשפך לכיוון חוץ. אמנם, לאחר שהגר"ח ביאר כי הילוך שלא על ידי רגל כלל אינו נחשב כהולכה, יש להבין את דחיית הגמרא באופן שונה: הגמרא לא העמידה במקרה בו הדם יצא לחוץ על מנת שלא תהיה כאן הולכה פסולה, שהרי כיון שלא היתה הולכה ברגל – ודאי שלא היתה גם הולכה פסולה. מטרת הגמרא היתה להעמיד את המקרה באופן בו הדם עוד לא הגיע למזבח, על מנת שעדיין יהיה מקום לעבודת ההולכה!

על כן, לא ניתן ללמוד מדחיה זו של הגמרא שהיא סוברת שהולכה שלא לצורך לא שמה הולכה, ופסק הרמב"ם כתנא קמא, שהולכה שלא לצורך שמה הולכה.