זבחים | דף יז | טומאת טבול יום

לרפואתה של חנה אסתר בת שרה מירל, אשתו של בוגר שזקוקה לרחמי שמים, בתוך שאר חולי ישראל.

 

"טבול יום. מנלן? דתניא, רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין? ת"ל: קדושים יהיו ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו, תנהו ענין לטבול יום.
אימא: תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן!
טבול יום דאם עבד - במיתה מנא לן? דגמר חילול חילול מתרומה, דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה"

הראשונים נחלקו, כפי הנראה, כיצד להבין את תשובתה האחרונה של הגמרא. רש"י (ד"ה אלא לא גרס) מדגיש כי אין לגרוס בראשיתה של תשובה זו 'אלא'. כלומר – היא אינה באה להחליף את הלימוד הראשון, אלא באה על מנת להסביר מדוע יש לדרוש את הפסוק 'קדושים יהיו' דוקא לגבי טבול יום. אם כך, אין כל מקור ממנו ניתן ללמוד שכהן מקורח ומגודד עבודתו פסולה.

אמנם, הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים י"ד, א) כתב כך:

"ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר ולא יחללו שם אלהיהם, והנה עבודתם מחוללת"

נראה, כי גירסת הרמב"ן בגמרא היתה כעין הגירסא שרש"י מחק, ועל כן לדעתו תשובת הגמרא חוזרת בה מן הלימוד מ'קדושים יהיו', וכך מתפנה פסוק זה ללמוד ממנו שכהן מקורח ומגודד מחלל עבודתו.

יתכן כי מחלוקת זו משקפת מחלוקת מהותית יותר לגבי מעמדו של טבול יום. טבול יום הוא מי שכבר טבל במים, אך עליו לחכות להערב שמש על מנת שיסתיים תהליך טהרתו. כל עוד לא היה הערב שמש, אין הוא מטמא חפצים שיגע בהם, אך אם יגע בתרומה או בקדש – הרי הם נפסלים.

מעמד ביניים משונה זה יכול להיות מובן באחת משתי דרכים:

א. אפשרות אחת היא שהטבילה אמנם 'מקלישה' את טומאתו של הטובל, אך מקצת טומאה עדיין נותרת עד הערב שמש. טומאה זו אינה מספיקה על מנת לטמא חפץ באופן גמור, אך מספיקה על מנת לפסול.

ב. אפשרות שניה היא לחלק בין שני דינים בטומאה. נביא כאן מדברי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, כפי שנוסחו על ידי ר' מתן גלידאי:

"מצב של טומאה כולל שני מרכיבים שונים: הגדרת האדם כטמא מבחינת מעמדו האישי, והטומאה שרובצת עליו בפועל. כך, למשל, איסור הכניסה של זב למקדש אינו נובע מחשש שהמקדש ייטמא ממנו, אלא מכך שאדם המוגדר 'טמא' אינו מתאים למקדש. לעומת זאת, מי שנוגע בזב נטמא משום שטומאת הזב עוברת אליו, ולא משום שנגע באדם המוגדר כטמא.
כאשר אדם טמא טובל - הטומאה הרובצת עליו סרה ממנו, אולם הגדרתו כ'טמא' נותרת בתוקפה עד סוף היום. טבול יום, אם כן, הוא אדם המוגדר 'טמא', למרות שטומאה אינה רובצת עליו. אדם כזה אסור בכניסה למקדש ובאכילת קדשים, שכן פעולות אלו אינן מותרות אלא לטהורים, אולם הוא אינו מעביר טומאה לנוגעים בו, שכן שום טומאה לא רובצת עליו".

בפרשיה שקודם לפסוק 'קדושים יהיו', נידונים שני איסורי כהונה – 'לנפש לא יטמא', וכן 'לא יקרחו קרחה'. על כן, סביר כי הציווי 'קדושים יהיו' מתייחס לאחד משני איסורים אלו. כפי שמציינת הגמרא, לאיסור טומאה עצמו אין הוא מתייחס, שכן הוא כבר נלמד מפסוק אחר. יתכן כי השאלה האם הוא יתייחס לטבול יום או לקורח קרחה, תלויה בראייתנו את דין טבול יום. אם זוהי טומאה קלושה, ניתן לראותה כנספחת לדין טומאה. אך אם מדובר בהלכה חדשה, של טמא בגברא, כפי שמציע מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, מסתבר יותר כי יש ללמדה מן הדינים היחודיים להלכה זו, כפסילת התרומה. במקרה זה, נראה את תשובתה האחרונה של הגמרא כהצעה חדשה, המוחקת את הלימוד הראשון, ונקבל את מסקנת הרמב"ן.