זבחים דף כה – קבלת הדם

המשנה בדף כה ע"א קובעת שאם דמו של הקרבן נשפך על הרצפה במקום להתקבל בכלי שרת - הקרבן פסול. הגמרא מבארת שיש צורך במהלך ישיר של הדם מן הפר אל כלי השרת.

המקור לעצם החובה לקבל את הדם בכלי נזכר לעיל בדף יג ע"א:

הגמרא מצטטת פסוק מראשיתה של פרשת "ויקרא":

שתי פעולות נזכרות בפסוק זה בפירוש – השחיטה והזריקה. בפסוק נזכר גם פועל שלישי – "והקריבו", והגמרא מפרשת שהוא מתייחס לקבלת הדם. רש"י על אתר מעיר שבפועל הזה כלולות, למעשה, שתי פעולות:

כלומר – הפסוק שלפנינו מזכיר הן את החובה לקבל את הדם בכלי שרת, והן את החובה להוליכו אל המזבח. רש"י מעיר שהפועל "והקריבו" מתייחס, על פי פשוטו, להולכת הדם. מסתבר שרש"י פירש פועל זה מלשון קירבה והתקרבות; לאמור - לאחר השחיטה יש לקרב את הדם אל המזבח, כדי שניתן יהיה לזורקו.

הרמב"ן בפירושו על אתר חלק על רש"י:

"והקריבו זו קבלת הדם, שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קרבן, שיעשו מן הדם קרבן".

הרמב"ן עומד על כך שרש"י פירש את המילה "והקריבו" מלשון התקרבות אל המזבח, אך חולק עליו. לדעת הרמב"ן, "והקריבו" פירושו עשיית הדם לקרבן.

כמובן – פירושו של הרמב"ן מעניק משמעות מיוחדת לקבלת הדם. לדעתו הקבלה איננה פעולה טכנית בלבד, שמטרתה לאסוף את הדם ולהביאו אל המזבח, אלא היא עבודה מהותית מעבודות הקרבן. יש לבאר שעל פי דרכו של הרמב"ן הקבלה היא המקדשת את הדם, ומעניקה לו את זהותו כדם קודשים.

אין ספק שההלכות הנזכרות בסוגייתנו תומכות בעמדת הרמב"ן. הדרישה לקבלה ישירה של הדם בכלי שרת, ללא תחנות ביניים, נוגעת לקידוש הדם. כלומר – דם הבהמה איננו קדוש, ואם ישפך על הרצפה – לא יהיה מה שיקדש אותו. רק קבלה ישירה של הדם בכלי תוביל לקידושו, ותאפשר את המשך דרכו של הקרבן.

העובדה שהקבלה היא המקדשת מחייבת גם לקלוט את כל הדם בכלי (לדעת התוספות להלן בדף ל"ד דרישה זו אינה אלא לכתחילה, ובדיעבד אף אם לא קיבלו את כל הדם – הקרבן כשר). דם הבהמה, שהוא העולה לכפרה על גבי המזבח, מוכרח להיות מכוון ומיועד אל הכלי, כדי שיתקדש ויוכל לעשות את מצוותו.

כללו של דבר: הקבלה היא המכניסה את הבהמה לעולם המזבח והקרבנות. אמנם הבהמה הוקדשה ואף נשחטה בעזרה, אולם פעולות אלה עשויות להתבצע אפילו על ידי הבעלים, אף שאיננו כהן. הקבלה, שכשרה אך ורק בכהן, היא השלב הראשון בתהליך הקרבני.