זבחים | דף כט | איסור מחשבה שאינה נכונה
בגמרא בדף כט ע"ב אנו למדים על מקור אפשרי לאיסור לחשוב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו:
"אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר לא יחשב".
ואכן, בהלכות פסולי המוקדשין (פי"ח ה"א) כותב הרמב"ם:
"כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים, הרי זה עובר בלא תעשה שהרי הוא אומר לא יחשב".
הרמב"ן על ספר המצוות, במקום בו הוא מונה את הלאוין שלדעתו הרמב"ם השמיט, מונה בלאו הרביעי את האיסור לחשב מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, אלא שלדעתו האיסור נלמד דווקא מן הפסוק "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא" (דברים י"ז, א). בעקבות הספרי, מבין הרמב"ן כי המילים 'דבר רע' באו לאסור דיבורים רעים בעת העבודה, כגון מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו.
העובדה כי הרמב"ן בחר בספרי ולא בפסוק המובא על ידי רבי ינאי בסוגייתנו אינה מוקשה כל כך. סוף סוף, גם מתוך סוגייתנו ברור כי לא כל התנאים הסכימו לדרוש את האיסור מן הפסוק 'לא יחשב'.
הפסוק ממנו למדו חז"ל את דין פסילת הקרבן על ידי מחשבה הינו ודאי הפסוק בויקרא, כפי שראינו בדף כט ע"א. עולה מכך שהמחלוקת האם לראות את האיסור כנובע גם הוא מאותו פסוק, או כנובע מן הפסוק בדברים, יכולה להיות מחלוקת בשאלת הקשר שבין האיסור לבין הפסול.
על אף שכפי שראינו, הרמב"ם הביא את הפסוק 'לא יחשב' בהלכות פסולי המוקדשין, הרי שבספר המצוות איסור זה אינו מופיע. בביאור דרכו של הרמב"ם, שמחד הביא את דברי רבי ינאי בהלכות, ומאידך השמיט אותם במניין המצוות, ישנן מספר שיטות. לדעת בעל החינוך (מצוה קמד) נכלל הלאו של מחשב בתוך איסור נתינת מום, ואכן כך מדוייק מלשון הרמב"ם בהלכה ב:
"מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואע"פ כן אינו לוקה שאין המחשבה מעשה".
כלומר – לדעת הרמב"ם האיסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה אינו איסור בפני עצמו, אלא איסור הנובע מן הפסול שהמחשבה גורמת. זאת בניגוד לדרכו של הרמב"ן, הרואה את האיסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה כאיסור עצמאי, אשר הפסול הוא השלכה של המעבר עליו, ולא להיפך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)