דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף לו | פסול מחשבה

נאמר במשנה (לה ע"ב):
"שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין".
לאורך דף לו דנה הגמרא בשיטת רבי יהודה, ובין השאר – במקור לשיטתו. בתחילה היא מביאה כמקור את כפל האיסורים 'לא תותירו' ו'לא יניח'. מקור זה נדחה, הן מכיון שהוא אינו מהווה מקור למחשבת הוצאה, והן מכיון שמן הברייתא משמע בפירוש שרבי יהודה מסתמך על הסברא שכל מעשה פוסל – אף מחשבה עליו פוסלת. על כן, מסיקה הגמרא שאכן סברא זו היא הבסיס לשיטת רבי יהודה.
אמנם, מדברי הגר"א (בפירושו מאורות הגר"א על המשנה) משמע שהוא הבין שלמסקנת הסוגיה נותרת האפשרות לראות את הפסוק העוסק בנותר כמקור. לדעתו, קביעת הגמרא בהמשך – "תרי תנאי אליבא דרבי יהודה" – היא קביעה המאפשרת לנו לראות את שאלת מקורו של רבי יהודה כמחלוקת.
כיצד הגיע הגר"א למסקנה זו, התולה את מקורו של רבי יהודה במחלוקת התנאים בשיטתו בהמשך העמוד?
אם נעיין בהמשך הסוגיה, נראה כי אותם "תרי תנאי" נחלקו בשאלה האם רבי יהודה פוסל חטאת חיצונית שחשב להכניס דמה פנימה. לדעת תנא אחד רבי יהודה אכן פוסל חטאת כזו, ואילו לדעת חברו – לא. הדעה השניה מוכיחה את טענתה מכך שרבי יהודה סובר שאפילו במקרה בו אדם לא רק חישב, אלא אכן עשה בפועל והכניס את דם החטאת החיצונית פנימה – אין הקרבן נפסל.
התוספות (ד"ה הכא) תמהו על ראיה זו – סוף סוף, גם אדם שזרק מקצת דם בחוץ או אכל כזית בחוץ לא פסל את הקרבן, וניתן להמשיך ולהקריב בהכשר את מה שלא יצא. ובכל זאת, אדם שחשב להוציא מקצת דם או לאכול כזית בחוץ פוסל את הקרבן כולו.
ניתן להסביר שבשאלה זו עצמה נחלקו שני התנאים. התנא הראשון טען כי כמו בשאר המחשבות, מחשבה פוסלת את הקרבן, אף במקומות שכֹחו של המעשה לא היה מספיק לכך. אך דעת התנא השני היתה שמאחר ורבי יהודה אינו לומד מפסוק, כי אם מסברה שכל המחשב לעשות מעשה פסול – פוסל, הרי שלא ניתן לחדש בשיטתו פסול למחשבות על מעשים שאינם פוסלים בעצמם.
אמור מעתה – על פי התנא הראשון הלימוד אינו מן הסברא, ומכאן דייק הגר"א שאין לנו אלא לומר שאותו התנא למד מן הפסוקים שהובאו לעיל.
יתירה מכך, בדבריו של התנא הראשון אף מתיישבת קושייתה של הגמרא, מניין לנו פסול מחשבה בחשב להוציאן. שהרי מפורש נאמר:
"רבי יהודה אומר דבר רע ריבה כאן ... חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה".
השאלה האם מקורו של רבי יהודה בפסוק או בסברא יכולה להיות משמעותית ביותר להבנת שיטתו. הסברא אותה העלתה הגמרא מניחה כי הפסול נובע מכך שאנו רואים את החושב כאילו עשה. ממילא ברור מדוע במקומות בהם העשיה אינה פוסלת אף המחשבה לא תפסול. אך התנא הלומד מן הפסוק אינו מבין כך את הפסול. לדעתו המחשבה עצמה היא הפוסלת, ולא מכיוון שאנו רואים אותה כעשיה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)