זבחים דף לז – זריקה ושפיכה

  • הרב ברוך וינטרוב
כתב הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין פ"ב ה"א):
"כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, ואפילו בחטאת מתנה אחת היא העיקר ושאר הארבע מתנות למצוה, שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, שפיכת הדם על המזבח היא העיקר".
ובהלכה הבאה:
"וכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, שנאמר ודם זבחיך ישפך".
הכסף משנה על אתר תמה כיצד יכול ללמוד הרמב"ם את שתי ההלכות מן הפסוק 'ודם זבחיך ישפך', והלא בסוגייתנו (לח ע"א) מפורש כי מי שלומד את הלימוד האחד מן הפסוק אינו יכול ללמוד ממנו את הלימוד השני. הכסף משנה נדחק לתרץ כי:
"דרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות".
להלן ננסה ליישב את קושייתו של הכסף משנה באופן אחר. הכסף משנה עצמו, במהלך הדיון בהלכה זו, מעיר כי סוגייתנו כולה היא לשיטת בית שמאי דווקא, שהרי הגמרא בדף לח ע"ב אומרת במפורש שהסוברים כבית הלל יכולים ללמוד שכל הקרבנות שנתנן במתנה אחת כיפר מדין החטאת, שלדעת בית הלל גם בה מספיקה מתנה אחת. אמנם, הערה זו אינה מספיקה ליישב את הרמב"ם, שכן סוף סוף הרמב"ם אינו לומד את שאר הקרבנות מחטאת, אלא להיפך – מביא אף את חטאת בהקשר ללימוד של דם זבחיך ישפך.
אלא שאף שהערה זו בפני עצמה אינה מספיקה על מנת ליישב, מכל מקום היא פותחת לנו פתח להבין כי יתכן שהגבלת הלימוד מן הפסוק דם זבחיך ישפך ללימוד אחד דווקא, אינה מוכרחת גם אליבא דבית הלל.
להבהרת העניין נפנה לביאור מחלוקת בית הלל ובית שמאי. בית הלל סוברים כי אף בחטאת ניתן להסתפק במתנה אחת בלבד. בית שמאי, לעומת זאת, סוברים שבחטאת יש צורך בשתי מתנות לפחות על מנת לכפר.
את הדרישה למספר מתנות ניתן להבין בשני אופנים: ניתן להבינה מצד הצורך במספר מעשי נתינה, וניתן להבינה מצד הצורך בתוצאה - שיהיו מספר קרנות שחוטאו בדם. ניתן לטעון כי בכך בדיוק נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סברו כי הצורך, לפחות בשתי הנתינות הראשונות, הוא מצד התוצאה. על כן לא ניתן להסתמך על מתנה אחת, שכן היא לא השיגה את מטרת חיטוי המזבח. לדעת בית הלל, לעומת זאת, הצורך במספר מתנות הוא מצד תוספת מעשי נתינה. אמנם, מעשים אלו הם דרישה לכתחילה בלבד, ואינם מעכבים את הכפרה.
לאור זאת נשוב לסוגיה בדף לח ע"א, העוסקת בשאר הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון. אם כנים דברינו, ניתן להבין מדוע רואים בית שמאי את שאלת מספר מעשי הנתינה ושאלת אופן הנתינה כשתי שאלות נפרדות. שאלה אחת היא האם יש צורך בזריקה אחת או שתיים, ושאלה שניה היא האם יש לזרוק או לשפוך. לכן לא ניתן ללמוד את שני הדברים מפסוק אחד.
לעומת זאת, לדעת בית הלל ניתן ללמוד מחטאת שאין צורך ביותר ממעשה נתינה אחד. ממילא נותרה רק שאלה אחת – שאלת אופן הנתינה: האם נדרש סיבוב המזבח בדם, או רק הבאתו אל המזבח. כאן נדרשים אנו להבדל שבין זריקה לשפיכה. הזריקה היא פעולה בעלת משמעות מצד עצמה, ואילו השפיכה אינה אלא דרך להבאת הדם למזבח, ועל כן בשפיכה מוקד הדין אינו באופן הגעת הדם, אלא בעצם הגעתו. מאחר וכך, אין צורך באופן מיוחד של הקפת המזבח בדם, ואין לנו צורך אלא בשפיכה אחת (ועיין בחידושי הגרי"ז על אתר, שאין דין חילוק מתנות בשפיכה, כי אם בזריקה בלבד).
לדעת בית שמאי אין זה מספיק – אף אם נלמד שהנתינה בשפיכה מועילה, יתכן שיש צורך בשני מעשי שפיכה נפרדים.
הרמב"ם, שפסק כבית הלל, יכול היה ללמוד הן את אופן השפיכה והן את מספר המתנות מאותו פסוק – 'ודם זבחיך ישפך', המלמד כי בדיעבד אופן הנתינה אינו מעכב, והעיקר הוא הגעת הדם.