זבחים דף ל – תפוס לשון ראשון

במשנה בדף כט ע"ב מובאת דעת רבי יהודה, הסובר שכשקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום בעבודה אחת הרי זה פיגול, ודעת חכמים שחלקו עליו.

הגמרא בדף ל מבארת כי לדעת רבי יהודה תופסים לשון ראשונה, וברגע שחשב מחשבת חוץ לזמנו נעשה הקרבן פיגול, ומכאן ואילך לא תועיל מחשבת חוץ למקומו. אלא שהגמרא מסתפקת האם רבי יהודה אמר את דבריו בכל מקרה, או רק במקרה שבו מחשבת חוץ לזמנו חלה על גורם מוגדר ומסויים, ומחשבת חוץ למקומו באה לאחריה על גורם מסויים אחר. לדוגמא – מצב שבו אדם חשב מחשבת חוץ לזמנו בעת ששחט את הסימן הראשון, ומחשבת חוץ למקומו בעת ששחט את הסימן השני.

כמבואר בגמרא, ספק זה קשור לשאלה מתי אמרינן תפוס לשון ראשון – האם גם במקום שבו בוודאות יש לפנינו אמירה אחת, או שמא רק במקרים שבהם ניתן להפריד את דבריו של האדם לשתי אמירות נפרדות.

על מנת לרדת לשורשה של שאלה זו, עלינו להבין קודם כל מדוע סבר רבי מאיר, ותלמידו רבי יהודה, שתופסים לשון ראשון. ישנן שתי אפשרויות לביאור קביעה זו:

א.  הנחה של אומדן דעת, הקובעת שהאדם התכוון שהדבר הראשון שאמר יחול במלואו, והדיבור השני אינו אלא חזרה מדבריו הראשונים, ואותה הוא כבר אינו יכול לעשות.

ב.  אף על פי שאנו מאמינים כי האדם אכן התכוון מלכתחילה גם לדבר השני, ולא אמר אותו כנמלך, מכל מקום האמירה הראשונה כבר חלה מכח עצמה, ואין עוד מקום לאמירה השניה.

במקרים הנידונים במשנה אין כל סיבה להניח שהאמירה השניה מהווה חזרה, שהרי ניתן לאכול כזית אחד חוץ לזמנו וכזית אחר חוץ למקומו. כיון שאנו רואים שרבי יהודה בכל זאת חלק כאן, הרי שמסתברת יותר האפשרות השניה – כיון שהקרבן כבר פוּגל, לא ניתן להוציאו מגדר זה על ידי מחשבת חוץ למקומו (וכמבואר ברש"י ד"ה איבעיא, לחצות).

אמנם, עדיין יש לשאול מתי אנו רואים את הפיגול כאילו כבר חל. האם עצם מחשבתו של האדם שיאכל חוץ לזמנו מספיקה על מנת להחיל שם פיגול, או שמא יש צורך שיסתיים שלב כלשהו בעבודה על מנת על מנת ששֵם פיגול יחול. שאלה זו היא העומדת ביסוד ספקהּ של הגמרא – האם צריך שמחשבת הפיגול תהיה בעת שחיטת סימן אחד, ומחשבת חוץ למקומו בעת שחיטת הסימן שני, או שגם במקום בו שניהם היו באותו הסימן – אם מחשבת פיגול קדמה הרי זה פיגול.

דומה שניתן לנסח את הספק באופן הבא – האם לדעת רבי מאיר יכול אדם להחיל שתי חלויות בעת ובעונה אחת. על פי הצד הראשון של החקירה אדם מסוגל לכך, וכיון שכך – יכול אדם לחשוב מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו בעת שחיטת סימן אחד, והתוצאה תהא פסול אך לא פיגול, וזאת אף אם מחשבת חוץ לזמנו קדמה, כיון שאין לקדימות כל משמעות אם מחשבה זו לא הספיקה לחול. אך על פי הצד השני, לדעת רבי מאיר אין אדם מסוגל להחיל שתי חלויות בבת אחת, ועל כן – במעשה אחד תמיד נלך אחר דעתו הראשונה של האדם, וכך יוגדר המעשה.

נמצאנו למדים כי על פי שיטת רבא, האומר שרבי מאיר חולק אף בשתי מחשבות במעשה אחד, הרי שדינו של רבי מאיר 'תפוס לשון ראשון' אינו דין בחלות, אלא דין במעשה – מעשה אדם יכול להחיל חלות אחת בלבד. ואילו על פי שיטת אביי, האומר ש'בהא ודאי מודה רבי מאיר', אין דינו של רבי מאיר במעשה, כי אם בחלות – במקום בו הספיקה חלות אחת להתפשט קודם יצירתה של השניה, אין היא מותירה מקום לחלות השניה.