זבחים דף מו – "לשם שישה דברים הזבח נזבח" ודין "לשמה"
המשנה הראשונה במסכת זבחים עוסקת בקרבנות שנשחטו "שלא לשמם". המשנה איננה מבארת את הרקע להלכה זו של קרבן שנשחט שלא לשמו, ובכלל זה את עצם הדרישה לשחוט כל קרבן לשמו. עניין יסודי זה, הנוגע למחשבות ולתכנים המלווים את הזבח, נזכר רק במשנה החותמת את ארבעת הפרקים הראשונים של המסכת, אשר עסקו בהרחבה בענייני מחשבות. כך נאמר במשנה בדף מו ע"ב:
"לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם - לשם חטא".
שני התכנים הראשונים נידונו בהרחבה בפרק הראשון (בעיקר בסוגיה בדף ד ע"א): "לשם זבח" פירושו הקרבת הקרבן לשמו ("שינוי קודש"), ו"לשם זובח" פירושו הקרבת הקרבן לשם בעליו ("שינוי בעלים"). ארבעת התכנים האחרים מתחדשים במשנה זו.
מדוע בררה לעצמה הסוגיה בפרק הראשון רק שתיים מבין שש הדרישות הנזכרות כאן? מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל (בספר שיעוריו לזבחים, בשיעור העוסק ב"חיוב לשמה בקדשים") הציע לבאר את העניין לאור הבחנה יסודית בעניין "לשמה". לדבריו, מחשבת "לשמה" עשויה לשמש בשני תפקידים:
תפקיד א' - המחשבה מחילה חלות הלכתית בקרבן, ומעצבת את זהותו.
תפקיד ב' - המחשבה מלווה את תהליך ההקרבה ואת הפעולות השונות במסגרתו, מבלי להתייחס לזהות הקרבן כשלעצמו.
על יסוד הבחנה זו בין התפקידים הסביר הרב ליכטנשטיין את הפער בין הסוגיות:
"לשמה בהקשר של שֵם הקרבן ושֵם הבעלים מגדירה את ה"חפצא" של הקרבן. שאר ארבע הדרישות מגדירות את תהליך עבודת הקרבן. הזביחה לשם עולה קובעת את זהותה של הבהמה שלפנינו, ובאופן דומה הקביעה שמדובר בעולת ראובן ולא בעולת שמעון מגדירה את זהות הבהמה. מה שאין כן בדרישה לשם אשים או לשם ניחוח וכיוצא בזה - כל אלו אינן מגדירות את החפצא של הקרבן, שהרי כל הקרבנות אמורים להיות לשם אשים ולשם ניחוח. ההגדרה של אותם סעיפים בדין לשמה מתייחסת לתהליך ההקרבה בכללותו ולא לחפצא של הקרבן".
הבחנה זו בין המחשבות המעצבות את הקרבן ובין המחשבות המלוות את סדר העבודה באה לידי ביטוי גם בהמשך המשנה:
"אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו - כשר, שהוא תנאי בית דין, שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד".
הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר [רש"י מבאר את המשנה בדרך אחרת, ויעויין בשיעורו של הרב ליכטנשטיין שם, בו הוא דן במחלוקתם]:
"וזה התנא מצריך שיתכוון בעל הקרבן לששה דברים אלו נוסף על השוחט. ור' יוסי אומר שתנאי בית דין הוא שאין חוששין אלא למחשבת העובד בלבד, כלומר השוחט או המקבל או המהלך או הזורק, אבל בעל הזבח לא. והלכה כר' יוסי".
מה פשר אותה מתיחות בין הכהן העובד ובין בעל הקרבן? נראה לומר שבעל הקרבן הוא המוסמך לעצב את זהות הקרבן. סוף סוף, הוא היוזם את הקרבן כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא או כדי לכפר על חטא מסויים. ובכן, בכל הנוגע לזהות הקרבן, אכן מתבקש היה לתלות את המחשבה בבעליו.
מאידך – את עבודות הקרבן עצמן מבצע הכהן. מחשבה המלווה עבודות אלה רלוונטית, כמובן, אך ורק לגבי העובד ולא לגבי הבעלים.
ובכן – מסברה ניתן היה לומר שכפי שהבחינו חז"ל בין הכוונות השונות, ודנו בהן בהקשרים שונים, כך יש להבחין בין הכוונות בשאלה האם יש מקום למחשבת הבעלים. חידושו של ר' יוסי הוא שחכמים, משיקולים שונים, ביטלו את מעמד הבעלים בנושא זה, וקבעו שהכל הולך אחר העובד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)