זבחים | דף נז | זמן אכילת הפסח

במשנה בדף נו ע"ב נאמר:

הגמרא בדף נז ע"ב מדייקת כי משנה זו נשנתה בשיטתו של רבי אלעזר בן עזריה, הסובר כי מדאורייתא מסתיים זמן אכילת הפסח בחצות. דיוק זה יצא לגמרא מן הלשון 'אלא עד חצות'.

הראשונים השוו בין סוגיה זו לבין תוספתא בפסחים, פ"ה ה"י (במהדורת ליברמן הלכה יג):

"פסח אין נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משם נותר ואין מחשבה פוסלת בו משם פגול עד שיעלה עמוד השחר".

אם ניישם את דיוקה של הגמרא גם לגבי התוספתא, יתברר לנו כי אף היא נאמרה בשיטת רבי אלעזר בן עזריה, הסובר שמדאורייתא הפסח נאכל עד חצות הלילה בלבד. אלא שאז מחריף מאד ההבדל שבין הרישא והסיפא – אם אכן זמנו של הקרבן הוא עד חצות, מדוע אין הוא נעשה נותר אלא בעלות השחר? יתרה מכך – מדוע החושב לאכלו לאחר חצות, אך קודם שיעלה עמוד השחר, אינו נחשב כמחשב לאכלו חוץ לזמנו, ואינו מחיל פיגול בקרבן?

האור שמח ביאר את שיטת רבי אלעזר בן עזריה באר היטב. בפירושו לרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"א) כתב האור שמח שעל אף שלדעת רבי אלעזר בן עזריה מסתיים זמן אכילת הפסח בחצות, מכל מקום זמן אכילת הקרבן אינו מסתיים בכך. לדעתו יש לחלק בין מעמדו של הקרבן לבין מצות אכילת הפסח: מצות אכילת הפסח קיימת רק עד חצות, אך הקרבן נותר כשר עד הבקר, וכיון שכך – נותרת מצות אכילתו ככל שאר הקרבנות.

האור שמח אף מחדד את ההבדל שבין מצות אכילת קרבן הפסח לבין מצות אכילת קדשים בכלל. מצות אכילת קרבן הפסח היא מצוה המוטלת על האדם, ועל כן מצווה כל אחד לאכול כזית לכל הפחות. מצות אכילת הקדשים אינה מצוה על האדם לאכול, אלא מצוה על הבעלים לדאוג לכך שהקרבן יאכל ולא יוותר ממנו עד בקר. כיון שכך – אף אם יחלק את הקרבן בין מספר רב של אנשים, כך שלאיש מהם לא יגיע כזית, עדיין נתקיימה מצות אכילת הקדשים.

בהתאם לכך מסביר האור שמח את התוספתא שבה פתחנו. התוספתא אכן נשנתה אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, ועל כן – זמן אכילת הפסח, במצות הפסח, הינו עד חצות. אך גם לאחר חצות, עדיין מצווים הבעלים לדאוג לאכילת הקרבן עד הבקר, אז ייעשה הקרבן לנותר, וכיון שכך – אין האכילה לאחר חצות נחשבת לאכילה חוץ לזמנו בדיני קדשים, ואין המחשבה על כך מפגלת את הקרבן.