זבחים | דף נ | בתר למד או בתר מלמד

הגמרא בדף נ ממשיכה לעסוק בשאלה באילו מידות ניתן להשתמש בקדשים גם לגבי הלכות שנלמדו בעצמן במידות הדרש.

בתוך הסוגיה אנו מוצאים דיון בין האמוראים, המקביל לדיון דומה בדף מה ע"א, ועוסק בהגדרת המקרים בהם ישנה בעיית 'למד מן הלמד'. האם מקרים שבהם הקדשים הם הנלמדים הם הבעייתיים, או שמא דווקא המקרים שבהם הקדשים הם המלמדים?

בעיון לדף מט הציע הרב אברהם סתיו מספר סברות אפשריות לביאור הכלל האומר כי בקדשים אין למדין מן הלמד. היום ננסה אף אנו לבאר כלל זה, על פי דרכנו, תוך התייחסות לשאלה האם בתר למד או בתר מלמד אזלינן.

והנה, אם אנו אומרים שבתר למד אזלינן, הרי שהבעיה טמונה בלימוד הלכות הקדשים. על פי טענה זו, דיני קרבנות אינם נלמדים באותו אופן שבו נלמדות הלכות אחרות בתורה. לעומת זאת, למאן דאמר בתר מלמד אזלינן, הרי שהבעיה אינה ביכולת ללמוד הלכות בדיני קדשים. הבעיה הינה בהלכות קדשים עצמן, אף הכתובות בפירוש – אין הן יכולות ללמדנו באותו אופן שבו אנו לומדים הלכות בתחומים אחרים.

אם כן – על פי הכיוון הראשון, שבתר למד אזלינן, אופן הלימוד בהלכות קדשים שונה משאר התורה. יתכן כי ההסבר לכך טמון במשנה הידועה בחגיגה דף י ע"א –

"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת, חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות ועריות, יש להן על מה שיסמכו. והן הן גופי תורה".

העבודות הינן עבודות הקדשים, ומן המשנה מתבאר שיש להן על מה שיסמכו, כלומר – האופן שבו כתבה התורה את הלכות הקדשים הינו מפורט ונרחב פי כמה וכמה מכתיבת ההלכות האחרות בתורה. על כן ישנו יסוד לחשוב כי בהלכות אלו נצפה לראות את הדרשות סמוכות היטב על הכתובים, בלא להעביר דינים מקרבן לקרבן ללא שום רמז לכך.

(אמנם, על פי דברי רבי יוחנן וראייתו משיטת רבי נתן בר אבטולמוס לעיל דף מט ע"ב, הכלל שאין למד מן הלמד נכון בקדשים דווקא, ואילו על פי הסברנו היה מקום למצאו, לכאורה, אף בשאר התחומים המצויינים במשנה הנ"ל כ'יש להן על מה שיסמוכו'. ניתן לטעון אולי כי רמת הפירוט בקדשים רחבה יותר מבשאר התחומים, אך יתכן כי דברי רבי יוחנן עצמם אמורים דווקא לפי השיטה שאזלינן בתר למד.

ועיין בירושלמי קידושין פ"א ה"ב, שם הובאה מחלוקת תנאים האם ישנו למד מן הלמד בדיני עבדים, אשר יתכן כי הם כלולים ב'דינים' שהוזכרו במשנה בחגיגה. כמו כן, בספרי במדבר קכז מובא הכלל שאין למדים מן הלמד לגבי טומאות.)

על פי הכיוון השני, לעומת זאת, הבעיה אינה בלימוד הלכות קדשים, אלא בלימוד הלכות מקדשים. הלכה הנלמדת מקדשים אינה יכולה לעבור יותר מלמד אחד. יתכן כי בעיה זו קשורה לכלל מפורסם אחר בהלכות קדשים – בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. כלומר – בהלכות קדשים, שלא כבשאר הדינים בתורה, אנו צריכים שהתורה תחזור על דין פעמיים על מנת שנדע כי הוא מעכב (וראה תוספות מנחות לח ע"א ד"ה ואם – " לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים").

בסיבת הדבר נראה כי בשאר המצוות משמש החפצא כתשמיש המצוה, ועל כן הכשרו תלוי בשאלה האם הוא ראוי למצותו, ואין לו כל תפקיד בפני עצמו. כך, לדוגמא, דיני כשרות השופר נקבעים על פי הצורך להוציא קול שופר כשר, ומאידך גיסא – אין כל משמעות לשופר כשר אם לא נתקיימה בו מצות התקיעה.

בקדשים, לעומת זאת, המצב שונה, ולעצם כשרותו של הקרבן ישנה משמעות, אף אם מצות ההקרבה לא נתקיימה בשלמותה. כך נמצא, לדוגמא, כי גם אם המקריב לא כיון לשם זבח ולשם זובח, ובכך לא יצא הבעלים ידי חובתו, מכל מקום הקרבן כשר. על כן נזקקים אנו בקדשים לכך שישנה עליו הכתוב, על מנת שנדע כי אין כאן רק מצות המקריב, אלא גם דין הפוסל את הקרבן – או מכיון שהתורה מחדשת כי מדובר בדין הפוגע בקרבן עצמו, או מכיון שאי קיום מצות ההקרבה, מעבר לרמה מסוימת, גורם בעצמו לפסול בקרבן.

לאור זאת ניתן להבין את הבעייתיות בלימוד הלכות מקדשים. אף אם מצינו היקש מקרבן אחד למשנהו, ועל פיו יכולים אנו להעתיק הלכה זו או אחרת, אין הדבר ברור – האם ההלכה שהועתקה מתייחסת לחפצא של הקרבן או למצות הגברא המקריב. כאשר נמצא היקש נוסף לא נוכל ללמוד ללמד שני, מכיון שאין אנו יודעים האם הלמד השני הוקש לראשון משום דמיונו לדיני החפצא או למצות הגברא, וזאת בין אם הלמד השני גם הוא קדשים, ובין אם הוא חולין.

אמנם, אף אם צודקים אנו לגבי מקור הכלל כי אין למד מן הלמד בקדשים, עדיין נותרים אנו בצריך עיון לגבי השוני שבין המידות השונות, וה' יאיר עינינו בתורתו.