זבחים דף ס"א – אש התמיד שעל המזבח

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף סא ע"ב עוסקת במזבחות שעליהם הקריבו ישראל את קרבנותיהם עד שנבנה בית המקדש. אגב הדיון מצטטת הגמרא ברייתא מעניינת (שמקורה ב"סדר עולם"):
"אש שירדה מן השמים בימי משה – לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה - לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה".
הגמרא דנה כיצד בדיוק לפרש את הברייתא, ומה בדיוק עבר על האש בתקופות שבהן עמד המשכן בנוב ובגבעון. אך הנקודה הברורה בברייתא ובגמרא היא נקודת הרצף. לאמור – האש הבוערת על המזבח ירדה מן השמיים, ולא פסקה אף לרגע אחד. היא אמנם פסקה בימי שלמה, אך לא באמת פסקה, אלא הוחלפה באש שמימית אחרת. אותה אש בערה על המזבח עד ימיו של מנשה, המלך המרושע ביותר במלכות בית יהודה, אשר בימיו נגזרה גזירת החורבן. רציפות בעֵרת האש השמימית על המזבח עולה בקנה אחד גם עם ציווי התורה בראשית פרשת "צו":
"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה... אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
אם כן – המסר הכללי העולה הן מן הפסוקים והן מן הברייתא הוא שעל המזבח בוערת באופן מתמיד אש א-להית.
והנה, הגמרא במסכת יומא (דף כ"א עמוד ב') מחדשת:
"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט".
כלומר – יש צורך גם ביוזמה אנושית, ואין להסתפק באש הא-להית. אמנם האש הא-להית לא כבתה במשך מאות שנים, אך בכל יום ויום סייע גם הכהן לאותה בעֵרה, והביא מן ההדיוט.
כאמור, החובה להביא אש מן ההדיוט מצוטטת בגמרא ביומא בפשטות. עם זאת, בשתי סוגיות אחרות (עירובין דף סג, יומא דף נג) מתארת הגמרא את בעלי שמועה זו: נדב ואביהוא. שני בני אהרן חידשו הלכה זו, והורו אותה בפני רבם - משה רבנו. פגיעה זו בכבוד הרב היא שהביאה עליהם את העונש החמור.
המסר העולה מן הדברים ברור מאוד. נדב ואביהוא הבינו שאין די באש שמימית ובאיתערותא דלעילא. כל פעולה, ואפילו במקום המקודש ביותר, דורשת גם יוזמה אנושית. קביעה זו אכן התקבלה להלכה. אלא שבני אהרן ביקשו לצעוד צעד נוסף, ולפתח את היוזמה האנושית עד כדי הקרבת אש זרה, שלא נצטוו עליה. בנקודה זו הם "עברו את הגבול", ועונשם ברור: אותה אש שמימית, שעימה הם כביכול "מתחרים" ומבקשים להביא מן ההדיוט – דווקא היא יצאה ושרפה אותם חיים.
אם כן, על אף החשיבות הרבה בהשתתפות האדם ובמעשיו, חשוב להכיר בגבולות היוזמה האנושית ולהכיר את מקומה.
אך לאור נקודה אחרת בהמשך סוגייתנו נראה שהמסר מורכב אף יותר. הגמרא דנה במזבח שבנו באי הגולה בימי עזרא, ומסבירה שהוא היה גדול יותר מן המזבח שבבית ראשון. הגמרא תמהה על כך, שהרי אין ספק שהציבור הישראלי היה קטן הרבה יותר, ומדוע, אם כן, יש צורך במזבח גדול מימדים?! הגמרא מיישבת:
"התם אש של שמים מסייעתן, הכא אין אש של שמים מסייעתן".
אותה אש שהיתה מרכזית כל כך בבית הראשון, ולא פסקה אף לרגע אחד במשך מאות שנים, היתה חסרה בבית השני. הבית השני התבסס כל כולו על האש מן ההדיוט - על היוזמה האנושית.
ומה באשר לגבולות היוזמה האנושית? כדי להשיב על שאלה זו יש לדון בהרחבה בפרשת שיבת ציון בימי עזרא, ואין כאן המקום לכך. נסתפק בהערה שחבלי הלידה של המקדש השני היו מרובים: הבניה היתה כרוכה בהתנגדות מבית ומחוץ, ולמעשה במשך מאות השנים שבהן עמד הבית על תילו, נראה שהמציאות לא היתה מושלמת. אך כידוע, כך היא גאולתן של ישראל - קימעא קימעא. בהחלט יתכן שבתקופת הגאולה הראשונה, יש להעדיף יוזמה אנושית מלאה. אף שרבים סבורים שעידן של גאולה הוא עידן של איתערותא דלעילא מוחלטת, מסוגייתנו ניתן ללמוד כי ההיפך הוא הנכון: עידן של גאולה הוא עידן של איתערותא דלתתא. בכל ימי הבית השני המתינו לאש שתוסיף ותרד מן השמיים, ולא זכו לכך. אך עם ישראל איננו מתייאש. אנו מוסיפים וממתינים, מתוך ביטחון מלא בכך שבסופו של דבר, מכוח איתערותא דלתתא, נזכה להשראת שכינה ולירידת אש מן השמיים, וכך לחזור למציאות שלימה יותר, המשלבת את החובה להביא מן ההדיוט עם אש התמיד השמימית שאיננה פוסקת.