זבחים | דף עד | יסודות דין ספק ספיקא

המושג "ספק ספיקא" הוא מושג הלכתי ידוע, המתאר מציאות שבה מתעוררים שני ספקות בעניין מסויים. מושג זה נזכר בכמה וכמה סוגיות בש"ס, והוא מתפרט לתרחישים שונים. לעיתים נוצרים שני הספקות כתוצאה משאלות מציאותיות שונות: כך, למשל, עוסקת הגמרא במסכת נידה (נט ע"א) בדם שנמצא במקום הטלת מים של גברים ונשים. בתרחיש כזה יש להסתפק האם הדם בא מאיש או מאישה, ואף אם מדובר על דם שבא מן האישה – יש להסתפק האם זהו דם נידה המטמא או שמא דם טהור שאיננו מטמא.

זן אחר של ספק ספיקא נוצר כאשר מתעוררת שתי שאלות הלכתיות שונות, שכל אחת מהן נתונה במחלוקת. במצב כזה יש מן הפוסקים הנוטים להקל מכוח ספק ספיקא, מתוך הסתמכות על דעת המיקלים בכל אחת מן השאלות.

זן שלישי של ספק ספיקא נובע מהלכות תערובות: דבר איסור התערב בדברי היתר, וכעת אחד הפריטים מאותה התערובת התערב בתערובת היתר שנייה. תרחיש זה נידון בהרחבה בסוגייתנו (ע"ד ע"א):

"ספק עבודת כוכבים אסורה, וספק ספיקה מותרת; כיצד? כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות – כולן אסורין, פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא – מותרין".

תרחיש זה של ספק ספיקא הנובע משתי תערובות הוא למעשה התרחיש הקלאסי של ספק ספיקא. סוגיית ספק ספיקא זכתה לדיון ענף במיוחד בראשונים ובאחרונים בהקשרים רבים ומגוונים, וניתן לומר שסוגייתנו, הדנה בהרחבה בספק ספיקא בשתי תערובות, מהווה את אחד המוקדים המרכזיים לכל אותם דיונים.

הראשונים בסוגייתנו התחבטו בביאור הברייתא המצוטטת לעיל. מחד גיסא קובעת הברייתא מפורשות כי יש להקל בספק ספיקא, ומאידך גיסא – התרחיש המתואר בברייתא כולל, לכאורה, שלושה ספיקות: הכוס האסורה נופלת לאוצר, מן האוצר פורשת כוס אחת לתערובת שניה (ריבוא), ומאותה תערובת שניה פורשת כוס אחת לתערובת השלישית. כלומר – על פי הברייתא ניתן להתיר רק את התערובת השלישית, אך לא את התערובת השניה.

הרשב"א (בספרו "תורת הבית", ספר היסוד בענייני איסור והיתר ותערובות) קבע שאכן יש לשנות את הגירסה בברייתא. על פי גירסתו המתוקנת של הרשב"א, יש להתיר את התערובת השנייה, ולא רק את התערובת השלישית.

התוספות בסוגייתנו (ד"ה פירש אחד, בתירוצם השני) הציעו מהלך אחר. לדעתם, יש להבחין בין שלוש רמות: התערובת הראשונה – אסורה כולה; התערובת השלישית – מותרת כולה; התערובת השניה – מותרת תחת מגבלות. כלומר – אם מבקש אדם להנות מן הכוסות שבתערובת השלישית, הוא רשאי ליטול את כולן כאחת. סוף סוף, מדובר על מצב שבו ישנם שלושה ספקות. ברם, בתערובת השניה החשש מפני איסור מוחשי יותר, ולפיכך הנוטל כוס אחת מן התערובת השניה רשאי להנות ממנה, אולם אין להנות בבת אחת מכל הכוסות שבתערובת השניה. הנאה כזו בהכרח תגרור שימוש גם באותה כוס שנפלה מן התערובת הראשונה, ולדעת התוספות הדבר אסור.

נראה שההנחה העומדת ביסוד דברי התוספות היא שכל הכוסות שבתערובת הראשונה מוגדרות ככוסות של איסור, ולפיכך יש להימנע ממצב של הנאה ישירה מאחת מאותן כוסות. ההגדרה שהציעו רבים מן האחרונים למהלך זה של התוספות היא "איסור ספק". ההבנה הקלאסית קובעת שאם התערבה כוס של איסור בכוסות של היתר, הרי שיש כאן ספק איסור – איננו יודעים היכן נמצאת הכוס האסורה. החידוש שבדברי התוספות הוא שאותו ספק מניב איסור גמור, ולמעשה הופך כל כוס וכוס מן התערובת לאיסור. אשר על כן, כדי ליצור היתר גמור יש צורך בספק ספיקא על גבי אותו איסור ספק, ובלשון פשוטה יותר: יש צורך בשלוש תערובות.