זבחים | דף עט | ביטול מצוות זו בזו

מדבריו של ריש לקיש – "הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור" – למדה הגמרא שלשה לימודים שונים. השלישי שבהם היה עצם האפשרות שאיסורים יבטלו זה את זה. בדף עט אנו למדים כי רבי אלעזר חלק על טענה זו של ריש לקיש, ולדעתו איסורים כלל אינם מבטלים זה את זה, כפי שמצוות אינן מבטלות זו את זו. הגמרא מסבירה כי רבי אלעזר למד שמצוות אינן מבטלות זו את זו מהלל הזקן, אשר היה כורך ואוכל מצה ומרור יחד, ואינו חושש לביטול טעם המצה על ידי המרור.

הגמרא אינה מציינת מה יענה ריש לקיש לרבי אלעזר. האם הוא מסכים שכך דעת הלל הזקן, אלא שהוא סובר שיש לפסוק כחכמים, או שמא הוא חולק על ניתוחו של רבי אלעזר את דברי הלל הזקן.

החק יעקב (או"ח תעה, ס"ק י) הביא את קושיית הבית הלל על הרא"ש והטור. שניהם פסקו מצד אחד כריש לקיש, שאיסורין מבטלים זה את זה, ומאידך הביאו לחומרא את דינו של הלל לכרוך מצה ומרור ולאכלם כאחד. הבית הלל הקשה עליהם מסוגייתנו, ממנה משמע כי דעת ריש לקיש אינה עולה בקנה אחד עם דעת הלל זקן.

מסתבר כי הרא"ש והטור הבינו שריש לקיש אינו מסכים לטענתו של רבי אלעזר, שהלל הזקן סובר שאיסורים אינם מבטלים זה את זה. אם זוהי הדרך בה נקט ריש לקיש, ניתן להצביע בה על שני שבילים מרכזיים:

א. ניתן לטעון כי דברי הלל כלל אינם בנויים על ההנחה שמצוות אינן מבטלות זו את זו. בדרך כלל יודה אף הלל שמצוות מבטלות זו את זו, אך המקרה של מצה ומרור הוא יוצא דופן, מכיון שלדעת הלל התורה ציותה בפירוש לאכול את המצה והמרור ביחד – 'על מצות ומרורים יאכלוהו' (וראה פסחים קטו ע"א תוד"ה אלא אמר רב אשי).

ב. אף אם נניח כי דברי הלל אמורים לגבי כל המצוות, יתכן שיש מקום לחלק בין מצוות לבין איסורין, ושלא כהשוואתו של רבי אלעזר. יתכן שההשואה בין איסורין למצוות תלויה בשאלה כיצד אנו מבינים את הביטול במצוות. המהר"ם חלאווה (פסחים קטו ע"א, ד"ה ואתי מרור) מבאר בשני אופנים את דין מצוות מבטלות זו את זו:

"יש מפרשים... כיון דטעמא דמרור נפיש, מבטל לה לטעמי דמצה. והרמב"ן ז"ל פירש דלאו משום בטול טעם אתיא לה, אלא משום מעלת המצות, שתיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה".

על פי הביאור הראשון, של ה'יש מפרשים', אין מקום לחלק בין ביטול מצוות לבין ביטול איסורים. אך על פי ביאורו של הרמב"ן, מדובר בשני מושגים שונים לחלוטין. הביטול במצוות אינו ביטול של החפצא של המצה או של החפצא של המרור, אלא ביטול מעשה המצוה וקיומה. משום מעלת המצוות יש לקיים כל מצוה בנפרד. אף אם הלל הזקן חלק לגבי סברא זו בקיום מצוות, וחשב כי ניתן לקיים שתי מצוות ביחד, אין בכך כדי ללמדנו על דעתו לגבי מקרה בו עצם החפצא של האיסור בטל בתערובת.

מעניין להעיר כי בעל החק יעקב עצמו הבין כי הלל הזקן מודה לטענה שמצוות מבטלות זו את זו, אך סבר כי מצה ומרור יוצאי דופן כיון שמטרת שתי מצוות אלו אחת היא – זכרון יציאת מצרים. כמובן שחילוק זה שייך רק כאשר הביטול האמור הוא על פי הבנת הרמב"ן. ביטול זה, המדבר על חוסר אפשרות לקיים שתי מצות בו זמנית, אינו שייך במקום בו קיום המצוות בו זמנית תומך ומחזק את מטרת כל אחת מהן בנפרד.