זבחים דף פד - אילו פסולים מקדש המזבח?

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (פד ע"א) ובברייתא (פד.-פד:) מובאת מחלוקת תנאים ביחס לפסולים אשר העלייה על המזבח מכשירה ומקדשת אותם. רבי שמעון מבין שבפסוק יש ריבוי ("תורת") ומיעוט ("זאת"), ועל כן הוא מחלק את סוגי הפסולים לשנים וקובע את העיקרון הבא:
"כל שפסולו בקדש – הקדש מקבלו, לא היה פסולו בקדש – אין הקדש מקבלו".
הגדרת המושג 'פסולו בקדש' נתונה במחלוקת ראשונים, כמבואר בתוספות בפרק שביעי (סח ע"ב ד"ה אמר רב). הגישות המרכזיות העולות שם הן ש'פסולו בקודש' הוא מצב שבו הקדושה כבר חלה על הבהמה בכך שכבר הובאה לעזרה ואולי אף נשחטה, ורק לאחר מכן אירע בה פסול.
רבי יהודה חולק על רבי שמעון בדרשת הפסוק, ומבין שיש בו שלושה מיעוטים ("זאת היא העולה"). כדי לקבוע אלו פסולים יוכשרו על גבי המזבח ואלו פסולים לא, מברר ר' יהודה ביחס לכל פסול האם יש לו היתר במקום אחר:
"מפני מה אמרו: לן בדם כשר – שהרי לן כשר באימורין; לן באימורין כשר – שהרי לן כשר בבשר; יוצא – שהיוצא כשר בבמה; טמא – הואיל והותר לעבודת ציבור; חוץ לזמנו – הואיל ומרצה לפיגולו".
למעשה כתבו הראשונים שמחלוקתם של רבי שמעון ור' יהודה איננה קיצונית, וכל אחד מהם מקבל במידה מסוימת גם את דברי חברו. עם זאת, נראה שמדבריהם ניתן ללמוד על שתי גישות שונות מהותית להגדרת הפסולים שיכולים לעלות על המזבח.
עמדת ר' שמעון, שכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו, אינה מבחינה בין דרגות החומרה של הפסולים השונים. הגורם העומד במוקד עמדה זו הינו רמת הקדושה של הקרבן. דווקא קרבן שחלה עליו קדושה מסוימת קודם שנפסל ראוי להיחשב לחמו של מזבח גם אם נפסל לאחר מכן.
לעומת זאת, ר' יהודה מתעלם מרמת הקדושה של הקרבן ומתמקד בחומרתו של הפסול. פסולים שיש להם היתר במקום אחר הינם פסולים קלים יותר, וכמו שמותרים במקום אחר כך יכולים להיות מותרים גם על ראשו של מזבח.
נראה ששתי העמדות הללו מבטאות את שתי ההבנות השונות שנזכרו בעיון של אתמול ביחס לדין "המזבח מקדש". לפי הבנה אחת עניינו של דין זה הוא שגדרי כשרות הקרבן ביחס לפעולת ההקטרה על ראש המזבח רחבים ומקילים יותר, ולפי הבנה זו מסתברים דברי ר' יהודה שכל קרבן שיש לו הכשר במקום אחר יהיה כשר גם על ראש המזבח. אך לפי ההבנה השנייה דין זה מחדש קדושה מיוחדת של "לחמו של מזבח", וממילא מסתברים יותר דברי ר' שמעון שכל קרבן שפסולו בקודש וכבר יש בו קדושה בסיסית של קרבן יוכל להיחשב כ"לחמו של מזבח", בלי קשר לחומרת הפסול שבו.