זבחים | דף צג | כיבוס דם חטאת שנפסלה

נחלקו רבי יעקב (כך יש לגרוס) ורבי שמעון האם דם חטאת שהיה לה שעת הכושר, ורק אז נפסלה, חייב בכיבוס. לדעת רבי שמעון כל פסול פוטר מחובת כיבוס, ואילו לדעת רבי יעקב רק פסול שהיה קיים מלכתחילה, ולא פסול שבא לאחר שעת הכושר.

הנצי"ב (בפרושו 'מרומי שדה' כאן) קישר בין שלש מחלוקות של רבי יעקב ורבי שמעון:

האחת לגבי חיוב כיבוס בחטאת שנפסלה לאחר שעת הכושר.
השניה, בתוספתא בזבחים פרק י הלכה ו, לגבי חיוב מריקה ושטיפה בכלים שבושל בהם בשר חטאת שנפסל לאחר שהיתה לו שעת הכושר.
השלישית, בפסחים פג ע"א, האם ישנו איסור לשבור עצם של פסח שהיתה לו שעת הכושר ונפסל.

מחיבור זה בין המחלוקות משתמע כי יסוד המחלוקת הוא בהשפעת הפסול על קרבן שכבר היתה לו שעת הכושר. לדעת רבי יעקב הפסול הינו על המשך ההקרבה בלבד, אך דיני הקרבן נשארים כשהיו, ואילו לדעת לדעת רבי שמעון הפסול משפיע גם על דיני הקרבן כשהוא לעצמו.

אמנם, הרמב"ם לא קיבל את הקישור בין המחלוקות. לגבי חובת הכיבוס של דם שהיתה לו שעת הכושר פסק הרמב"ם כרבי שמעון, שבין היתה ובין לא היתה שעת הכושר – חובת הכיבוס פוקעת עם הפסילה (מעשה הקרבנות פ"ח ה"ג). לגבי קרבן פסח, לעומת זאת, פסק הרמב"ם כרבי יעקב, שיש לחלק בין מצב שבו היתה לקרבן שעת הכושר, ואז גם לאחר שנפסל יש בו איסור שבירת עצם, לבין מצב בו לא היתה לקרבן שעת הכושר מעולם, שרק בו אין איסור שבירת עצם (הלכות קרבן פסח פ"י ה"ו).

בשערי היכל (מערכה רמ, הערה 5) העירו שמצינו גם חלוקה בכיוון ההפוך. בסוגייתנו פוסק רבי כרבי יעקב, ואילו לגבי קרבן פסח דעתו כדעת רבי שמעון.

נראה, אם כן, שעל מנת להחזיק בדעתו של רבי יעקב, יש לקבל שתי הנחות יסוד:

א. לאחר הפסילה דיניו של הקרבן כפי שהוא לעצמו אינם משתנים.

ב. שההלכה הנידונית תלויה בדיני הקרבן.

גם אם הרמב"ם מקבל את עמדתו העקרונית הראשונה של רבי יעקב, שקרבן שהיתה לו שעת הכושר ונפסל אינו מופקע מכלל דיניו (ועל כן פסק כמותו לגבי קרבן פסח), מכל מקום יש לבחון לגבי כל דין בפני עצמו האם הפסול אינו משפיע עליו.

אם כן – יש לבחון את דין כיבוס דם חטאת. ניתן להבין את חובת הכיבוס משני צדדים: או מצד פעולת ההזאה, שכיון שהיה צריך להיות מוזה על המזבח, ובמקום זאת הוזה על הבגד – יש לכבס את הבגד מן הדם ובכך 'לבטל' את פעולת ההזאה הפסולה. אפשרות שניה היא שחובת הכיבוס היא מצד מציאות הדם בבגד – המצאותו של דם החטאת בבגד אסורה, ועל כן יש להפסיקה.

לכאורה, הפסוק העוסק בכיבוס דם חטאת (ויקרא ו', כ) רומז לשני הכיוונים. מחד – מודגשת הבעיה של 'אשר יזה מדמה על הבגד', כלומר – הבעיה היא בהזאה. מאידך – מודגש הצורך ל'כבס במקום קדוש', ומכאן שהבעיה היא המצאותו של הדם במקום שאינו ראוי לו (ועיין רמב"ן ורש"ר הירש על הפסוק הנ"ל).

והנה, אם נבין כי הבעיה היא בפעולת ההזאה על הבגד, השונה מפעולת ההזאה שהיתה צריכה להיות על המזבח, הרי שסביר להניח כי אם הדם אינו מיועד עוד לזריקה, אין עוד חובת כיבוס. זאת, אף אם אנו מקבלים את העמדה כי פסילת הקרבן שכבר היתה לו שעת הכושר אינה משנה את דיניו, שהרי חובת כיבוס על פי כיוון זה אינה נובעת משם החטאת, כי אם מהיותה עומדת להזרק.

אך אם נבין כי הבעיה היא המצאותו של דם החטאת במקום שאינו ראוי לו, הרי שאם אכן גם לאחר הפסילה נחשב דם החטאת כדם חטאת, אין זה משנה שהוא אינו עומד להזרק.

כעת ניתן להבין מדוע פסק הרמב"ם כרבי יעקב לגבי שבירת עצם בקרבן פסח אך לא לגבי חובת כיבוס בדם חטאת. אמנם הרמב"ם הסכים עם הנחתו של רבי יעקב כי קרבן שהיה לו שעת הכושר ולאחר מכן נפסל אינו מאבד את שמו, אך חובת הכיבוס – בניגוד לאיסור שבירת עצם – אינה תלויה רק בשם חטאת, כי אם גם ביעוד לזריקה. על כן, לגבי הלכה זו, פסק הרמב"ם כנגד רבי יעקב.