דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף קג | מדרש יהוידע

הגמרא בדפים ק"ג-ק"ד עוסקת בביאורו של פסוק אחד מפרשת "צו":
"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
התורה קובעת שעור העולה שייך לכהן המקריב, וחז"ל דנים בפרטי הלכה זו: האם היא נוהגת דווקא בעולה, או שמא גם בקרבנות אחרים? מה דינם של קרבנות פסולים? מה דינם של קרבנות ציבור? וכן הלאה.
במהלך הדיון מצטטת הגמרא משנה ממסכת שקלים (פרק ו' משנה ו'):
"זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: "אשם הוא אשום אשם לה' "; זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות – הבשר לשם והעורות לכהנים; נמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהנים".
במרחבי הש"ס מוצאים אנו דרשות רבות מפיהם של תנאים ואמוראים, והנה לפנינו דרשה קדומה הרבה יותר, מפיו של כהן ששירת בבית המקדש הראשון, בימי המלך יהואש (במשנה נאמר שיהוידע היה כהן גדול; בפסוקים עניין זה לא נזכר בפירוש, אך סביר להניח שיהוידע אכן היה כהן גדול, לאור העובדה שהמלך יהואש מעביר דרכו את הוראותיו לכהנים). המשנה מוסיפה ומבארת שאנו למדים על דרשה זו מפסוק בספר מלכים ב' (פרק י"ב פסוק י"ז):
"כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ".
הפסוק מבאר שיהוידע חידש חידוש כלשהו בנוגע לכסף אשם וכסף חטאת, ויש לחשוף את אותו חידוש.
מורנו הרב יעקב מדן שליט"א קבע פעמים רבות כי מדרשי חז"ל נובעים מהבנה מעמיקה של המקראות בהקשרם הרחב. דומני שעל דרך זו יש לבאר את דרשת יהוידע, כדלהלן.
מן המשנה עולה כי יהוידע מתמודד עם סתירה כלשהי, ומכוח דרשתו "נמצאו שני הכתובים קיימים". רבי עובדיה מברטנורא מבאר את הסתירה:
"אשם הוא אשום אשם לה' – וקשה קרא רישיה לסיפיה, דאשם הוא משמע בהווייתו ובהלכתו יהא שהוא נאכל לכהנים, ואשם לה' משמע שכולו לה' ".
הברטנורא סבור שיהוידע מתמודד עם סתירה פנימית של פסוק מפרשיית האשם שבפרשת "ויקרא". תורף הסתירה: לא ברור האם האשם שייך כולו לה', או גם לכהנים. יהוידע הסביר שישנם מצבים שבהם האשם עולה כולו לה': אם הופרשו דמים לצורך אשם, ולאחר רכישת האשם נותר סכום כסף, יש לרכוש בו עולה. נמצא שמעות האשם עולות כולן לה' – בקורבן העולה. אמנם, גם לכהנים יש חלק בקרבן זה – בעורו – ונמצאו שני הכתובים קיימים.
פירושו של הברטנורא, המקובל גם על מפרשים נוספים, הולם את לשון המשנה. אך לכאורה יש להקשות: כיצד דורש יהוידע הלכות בדבר זכות הכהנים בעור העולה מפסוקים בפרשת "ויקרא" שאינם עוסקים כלל וכלל בעניין זה?!
דומני שרש"י בסוגייתנו הוטרד מכך, ועל כן הציע פירוש שונה מזה של הברטנורא:
"אשם לה' – אי אפשר אשם לה' שכבר נאמר אשם לכהן כחטאת כאשם תורה אחת להם וגו'".
לדעת רש"י אין מדובר על סתירה פנימית בפסוק שבפרשת "ויקרא", אלא סתירה בין אותו פסוק ובין פסוק בפרשיית האשם שבפרשת "צו":
"כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה".
מפסוק זה עולה שהחטאת והאשם שייכים לכהן בלבד, בעוד שבפרשת "ויקרא" נאמר שהאשם לה'. כאמור, הפיתרון שהציע יהוידע הוא אשם שקונים בדמיו עולה: הבשר לה', והעור לכהנים.
לכאורה פירושו של רש"י איננו פותר את הקושיה: סוף סוף, יהוידע עוסק בסתירת שני פסוקים שאינם קשורים כלל ועיקר לזכות הכהנים בעור הקדשים!
אך כאמור, יש ללמוד את הדברים בהקשרם הרחב. הפסוק שאותו מצטט רש"י חותם, למעשה, את פרשיית האשם שבפרשת "צו". הפסוק הבא האחריו הוא זה שבו עסקינן:
"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
הרמב"ן הוטרד משאלת מיקומו של הפסוק: מה עניינו של עור העולה בעיצומה של פרשיית האשם?! הרמב"ן מסביר, על דרך הפשט, שקושיה זו היא העומדת ביסוד מדרש חז"ל הנזכר בסוגייתנו, ולפיו עור העולה מגיע לכהן בכל קדשי הקדשים, ולאו דווקא בעולה.
לעניות דעתי קושייתו של הרמב"ן היא המניעה גם את דרשתו של יהוידע. יהוידע הוטרד מכך שעניין עור העולה נזכר דווקא בפרשיית האשם. כדי להתמודד עם הקושי החליט יהוידע לעסוק בפרשיית האשם בהקשרה הרחב, ועל כן השווה את פרשיית האשם ב"צו" לזו שב"ויקרא" (כזכור, כך בדיוק פירש רש"י: יסוד הדרשה בהשוואת שתי פרשיות אלה). השוואה זו הולידה סתירה, שאותה פתר יהוידע באמצעות דין העור שזוכים בו הכהנים. אם כן, יהוידע שותף להבנת הרמב"ן, שלפיה דין העור שייך בכל קדשי הקדשים, ולאו דווקא בעולה, אך מתאמץ לבאר מדוע הוזכר דין זה דווקא בפרשיית האשם.
נמצאנו למדים כי המשנה במסכת שקלים מגלה טפח ומכסה טפחיים: היא מצטטת חלק קטן מן הפסוק בפרשת "ויקרא", אשר למעשה אינו אלא רמז לדרשה מורכבת יותר, המבוססת הן על ליבון הפרשייה ב"צו" כשלעצמה, והן על השוואת פרשיות האשם ב"ויקרא" וב"צו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)