זבחים דף קטז – יתרו קודם מתן תורה בא

  • הרב אביהוד שורץ
אגב הדיון בקרבנותיהם של בני נוח, ובשאר הקרבנות שהוקרבו קודם מתן תורה, בוחנת סוגייתנו באריכות את סיפורו של יתרו. בעיקר בוחנת הגמרא שאלה יסודית אחת שנחלקו בה תנאים ואמוראים:
"דאיתמר: בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה...
כתנאי: 'וישמע יתרו כהן מדין' – מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע... ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא... ר' אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".
מחלוקת זו בין חכמינו ז"ל – היבטים שונים לה. אחד מהם, אשר נידון בהרחבה בפירושו של הרמב"ן לתורה, נוגע לכלל הידוע: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". מעשה יתרו מסופר לאחר קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וקודם מתן תורה, עובדה התומכת בוודאי בדעותיהם של ר' אליעזר ור' יהושע. האם עובדה זו הינה בעלת משמעות? בסוגייתנו אין התייחסות לכך, ואולם הרמב"ן בפירושו מצטט את המחלוקת, ומעיר:
"והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים".
הרמב"ן מעיד על עצמו שבמישור העקרוני מעדיף הוא את הגישה המותירה את הכתובים על כנם, ואינה משנה את סדרם.
היבט אחר של המחלוקת נזכר אף הוא בדברי הרמב"ן שם, והוא נוגע לדרכנו העקרונית ביחס לפרשיות שונות במקרא המתארות, לכאורה, עניין אחד. הרמב"ן עומד על כך שאף שמעשה יתרו מסופר קודם מתן תורה, הרי שבתוכו אנו למדים על "חוקי הא-להים ותורותיו", אשר לכאורה מצויים היו בידי ישראל רק לאחר מתן תורה. זאת ועוד, המעשה מסתיים בעזיבתו של יתרו, המתוארת שוב בפרשת "בהעלתך", והיא בוודאי היתה לאחר מתן תורה (אלא אם כן נניח שיתרו הגיע פעמיים ועזב פעמיים; ראה בגוף דברי הרמב"ן שם). שלישית, עניין מינוי הדיינים והשופטים נזכר בתורה גם בפרשת "דברים", ושם יכירנו מקומו לאחר האיזכור של מתן תורה.
אם כן, מחלוקת התנאים והאמוראים נובעת משאלה עקרונית לגבי סדר הדברים בתורה, או משאלה עקרונית אחרת בדבר דרך הלימוד של עניין אחד הנזכר בפרשיות שונות.
כמובן, ניתן לתלות את המחלוקת גם בשאלה מהותית יותר, הנוגעת לגופו של עניין. כידוע, חז"ל תפסו את יתרו כמלך העבודה הזרה. כך כתב רש"י בפירושו לתורה (על פי הפסיקתא):
"מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה".
והנה, דווקא אותו עובד עבודה זרה מובהק מגיע לאמונה של ממש בקדוש ברוך הוא:
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
גם על אמירה מרשימה זו עמדו חז"ל, ודרשו בגמרא בסנהדרין (צד ע"א):
"תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'".
אם כן, חז"ל מייחסים חשיבות מיוחדת לתשבחות המושמעות מפיו של יתרו.
דומני שניתן לקשור לעניין זה גם את המחלוקת שבסוגייתנו. לדעת ר' אלעזר המודעי אי אפשר לערוך שינוי תהומי כל כך באישיותו של אדם ללא התורה. לא יעלה על הדעת שאותו עובד עבודה זרה מושבע הצליח לשנות את טעמו ולהגיע לאמונה עמוקה כל כך, אלמלא שמע על התורה ונפגש איתה.
אולם ר' אליעזר ור' יהושע בוחרים את העמדה ההפוכה בדיוק. לדעתם יתרו נושא עימו בשורה חדשה, והיא: אמונה הצומחת מתוך העולם. יתרו מבטא את החיבור העמוק לגשמיות ולחומריות – העבודה הזרה – אך דווקא מתוך אותו חיבור הוא מצליח להסיק בסופו של דבר שה' יתברך הוא המנהיג את העולם. אם כן, טעות תהיה להציב את מעשה יתרו לאחר מתן תורה. כל הייחודיות שבמעשה זה היא שיתרו הסיק את המסקנות הנכונות עוד לפני מתן תורה.
עם ישראל יצא ממצרים כדי לקבל תורה בסיני. עם זאת, ליציאה עצמה היתה תכלית נוספת, והיא: ביסוס שם שמים בעולם; "למען תדע כי אני ה' בקרב ארץ". יתרו מבטא את שיאה של אותה מטרה: עוד לפני מתן תורה הבינו כל באי עולם את המסר העולה מיציאת מצרים, מקריעת ים סוף וממלחמת עמלק: "ברוך ה'... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים".