דילוג לתוכן העיקרי

זבחים דף קט – שיעור הקטרת הקטורת

במשנה בדף ק"ט עמוד ב' נחלקו ר' אלעזר וחכמים בדינו של המקטיר קטורת מחוץ למקדש. כולי עלמא מודים שעצם איסור העלאה בחוץ קיים גם בהקטרת קטורת, ואולם נחלקו בשיעור ההקטרה: לדעת ר' אלעזר חייבים דווקא על הקטרת קטורת בשיעור המוקטר במקדש, דהיינו מחצית המנה (=פרס); בעוד שלדעת חכמים אף המקטיר כזית חייב, כפי שכל הקרבה אחרת בחוץ – שיעורה בכזית.
הכלל העקרוני בעניין שחוטי חוץ, הנזכר פעמים רבות במהלך הפרק, קובע כי החיוב על הקרבה בחוץ הוא רק בקרבנות שראויים להיות קרבים בבית המקדש. ובכן, אם מחייבים חכמים את המקטיר כזית בחוץ, נראה שלדעתם הקטרה כזו ראויה גם בפנים, על מזבח הקטורת שבהיכל (לדעת רב, גם ר' אלעזר מודה שהמקטיר כזית בהיכל יצא ידי חובה; ומוקד מחלוקת האמוראים בסוגיה היא כיצד מתיישבת הערה זו של רב עם משנתנו). ואכן, הגמרא בסוגייתנו מבארת שאם הוקטר בבית המקדש אפילו חצי פרס – יצאו הציבור ידי חובת הקטרת הקטורת שבכל יום. רש"י מוסיף:
"חצי פרס בפנים – לאו דוקא חצי פרס נקט, דהוא הדין לכזית, אלא פחות מכשיעור הכשר מצותה נקט... פטור ציבור – דיצאו ידי חובתן דכזית הויא הקטרה".
רש"י מדגיש את האמור לעיל, שמדברי החכמים למדנו שאפילו הקטרת כזית בלבד מקיימת את חובת ההקטרה שבמקדש בכל יום. עם זאת, "הכשר המצוה" הוא דווקא בשיעור גדול יותר – מחצית המנה.
מה עניינו של אותו "הכשר מצוה"? רש"י בסוגייתנו מבאר:
"והאי פרס שיעור דרבנן הוא".
כלומר – שיעור הקטורת הקבוע בברייתא המפורסמת, הנאמרת בסדר התפילה, אינו אלא מדרבנן.
התוספות בכריתות (ו ע"ב, ד"ה המפטם) חלקו על רש"י, וקבעו:
"אמר רבינו, דהאי שיעורא פרס שחרית ופרס ערבית הלכה למשה מסיני הוא, אם לא הקטירו אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצא".
התוספות סבורים שהשיעור הקבוע בברייתא הוא הלכה למשה מסיני, אם כי מודים אף הם, שכפי שלמדנו בסוגייתנו – ישנה אפשרות לחריגה משיעור זה, והמקטיר כזית יצא.
הרב צבי פסח פראנק, רבה הראשי של ירושלים, ייחד את שתי התשובות הפותחות את ספר השו"ת "הר צבי" לענייני אמירת הקרבנות לפני התפילה. בתוך דבריו הוא עוסק גם באמירת פרשיית הקטורת, ומזכיר קושיה מעניינת שהקשו כמה אחרונים על דבריו של רש"י:
"...שנשאל על שיטת רש"י זבחים (דף קט ע"ב) דשיעור פרס בשחרית ופרס בין הערביים דקטורת הוא רק מדרבנן ומדאורייתא סגי בכזית, אם כן הוה אסור להקטיר בשבת אלא שיעור כזית, דהא חז"ל לא תקנו להקל על דברי תורה!"
אם שיעור פרס אינו אלא מדרבנן, כיצד ניתן להקטירו בשבת, ולהוסיף בהבערה?!
ביישוב הקושיה מחדש הרב פרנק יסוד גדול בענייני מצוות שחכמים קבעו את אופן קיומן:
"אלא על כרחך צריך לומר, שכל שעוסק במצות עשה שדוחה את השבת, גומר גם ההידורין שאינם דוחים את השבת".
הרב פרנק מביא יישומים שונים להלכה זו: המל בשבת רשאי לחתוך גם "ציצין שאינם מעכבים", כלומר חתיכות עור שהחובה להסירן אינה אלא מדרבנן; האוכל יותר מכזית מצה בליל פסח זוכה לקיום מהודר יותר של המצוה מדאורייתא ועוד. הכלל המרכזי קשור לאותו ניסוח שברש"י בסוגייתנו: כאשר חכמים קבעו את "הכשר המצוה", עשוי אותו הכשר לדחות את השבת.
חשוב להדגיש ששיטה ייחודית זו של הרב פרנק מעניקה לחכמים מעמד ייחודי, המרחיב את דיני התורה. על פי דבריו של הרב פרנק, כאשר חכמים קבעו שיעור לקטורת או להיקף חיתוך העור במילה, הם לא חידשו חידוש עצמאי, אלא הרחיבו את המצוה שמדאורייתא. בעקבות הרחבת החכמים ניתן להתייחס לשיעור כולו בתור חלק בלתי נפרד מן המצוה מדאורייתא, ומתוך כך לדחות את השבת.
לסיום אציין שרוב הדברים המובאים כאן מבוססים על מערכה רפ"ח שבספר "שערי היכל", ומומלץ לעיין שם בפן נוסף של הדיון, והוא – ליבון שיטת הרמב"ם בסוגיה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)