זבחים | דף קיג | טהרת ארץ ישראל

במשנה בראש פרק פרת חטאת נאמר כי פרה אדומה שנשרפה חוץ לגתה – אין בה משום שחוטי חוץ. מלשון המשנה משמע שאף אם אין בה משום שחוטי חוץ, מכל מקום ודאי שפרה שנשרפה שם נחשבת חוץ למקומה.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו למה נתכוונה המשנה בביטוי 'חוץ לגתה'. לדעת ריש לקיש הכוונה לכל מקום שלא נבדק משום טומאה, ואילו לדעת רבי יוחנן הכוונה לשריפת הפרה תוך חומות ירושלים, אך מקום אחר בארץ ישראל כשר אף אם לא נבדק. הגמרא תלתה את מחלוקתם בשאלה האם בארץ ישראל ירד המבול. לדעת רבי יוחנן לא ירד מבול בארץ ישראל, ועל כן היא נחשבת כבדוקה מפני הטומאה. לדעת ריש לקיש המבול ירד גם בארץ ישראל, ועל כן כל מקום שלא נבדק עלול להיות טמא.

הקרן אורה על אתר הקשה קושיה חריפה: הרי לשיטת רבי שמעון אין קברי עכו"ם מטמאים באהל. יתירה מכך, בגמרא בנזיר (נד ע"א) נאמר שאפילו הסוברים שקברי גויים מטמאים באהל, כל זה הוא דווקא לאחר מתן תורה. לקושיה זו ניתנו מספר תירוצים. הקרן אורה עצמו הסביר כי החשש הוא מפני מתי מבול שנמחו שרידיהם בתוך עפר הארץ, ואם כן החשש הוא מפני טומאת מגע. הגרי"ז תירץ שהחשש אינו מפני טומאת אהל, אלא מפני קברים שאין בהם טפל בין המת לבין הקרקע שמעליו. במקרה כזה הטומאה בוקעת ועולה ('טומאה רצוצה'), ומכאן רצה הגרי"ז להוכיח שטומאה מעין זו אינה מגדרי טומאת אהל אלא בגדר טומאת מגע.

אמנם, יתכן שניתן ליישב באופן אחר. אם נעיין נראה שיסוד הסוגיה כאן אינו בדיני טומאה וטהרה הרגילים, שהרי לא מצינו שאם תהיה טומאה תחת המזבח, שנאמר שהשוחט על גביו כשוחט בחוץ. ואם כן אין סוגייתנו עוסקת בדיני טומאה וטהרה, אלא בגדר מקום הראוי לעשיית פרה אדומה. יתכן, שאף מקום שהפרה אינה נטמאת בו מצד דיני טומאה, מכל מקום יהיה אסור לעשות בו את הפרה, כיון שהוא 'מקום טמא', ואין זה מקומה.

נמצא שאף אם מתי המבול אינם מטמאים באהל, מכל מקום מקומם נחשב כ'מקום טמא', ואסור לשרוף בו את הפרה.

עד כאן אמורים דברינו על דרך הפשט. מכאן ואילך נמשיך מהלך זה על דרך הדרש.

על דרך זו יתכן שיש להבין גם את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי מעמדה של ארץ ישראל, ואת תלייתה של מחלוקת זו בשאלת המבול בארץ ישראל, באופן שונה מעט. במהלך הסוגיה אנו למדים כי אף לדעת רבי יוחנן מתו יושביה של ארץ ישראל במבול, אלא שמותם לא בא בגלל המים, כי אם מחמת ה'הבלא'. התוספות (קיג ע"א, ד"ה מעלה, מדקאמר) מתלבטים מדוע בכל זאת מתייחס רבי יוחנן לארץ ישראל כאילו אין בה מתי מבול כלל.

לאור דברינו יש להשיב כי ריש לקיש אינו חושש מפני הטמאותה של הפרה במתי המבול. סוף סוף אין אנו חוששים לכך בשום טהרה אחרת שאנו נדרשים אליה, ויתכן שמתי המבול כלל אינם יכולים לטמא. דעתו של ריש לקיש היא כי ארץ ישראל עצמה, כל עוד לא נבדקה, אינה חשובה 'מקום טהור'. הטהרה אינה טבעית ואוטומטית רק בשל העובדה שמדובר בארץ ישראל, ויש לאדם לעמול על מנת להפוך את המקום לבדוק וטהור, הראוי לשריפת הפרה. כך גם לא יתכן כי אנשי דור המבול שחיו בארץ ישראל ניצלו רק בזכות מקום מגוריהם. אם מעשיהם לא היו טובים משל חבריהם בשאר העולם, אין ארץ ישראל מגינה עליהם.

רבי יוחנן חלק על תפיסה זו של ריש לקיש. לדעתו ארץ ישראל מוגדרת כמקום טהור בפני עצמו, ואף בלא מאמץ אנושי של בדיקה. באורח דומה, אנשי דור המבול החיים בתחומי הארץ לא מתו באותה מיתה נוראה של שאר אנשי דורם, אף אם בסופו של דבר לא נמלטו מעונש על חטאיהם. בכך מודגש ההבדל שבין ארץ ישראל לבין חו"ל, הבדל שלדעת רבי יוחנן קיים בלא קשר למעשיהם של יושבי הארץ.