זבחים | דף קיד | מחוסר זמן חוץ למקומו

במשנה הנמצאת בראש פרקנו אנו מוצאים מחלוקת תנאים לגבי חיובו של השוחט קרבנות מחוסרי זמן בחוץ. לדעת חכמים, כיון שקרבן זה אינו ראוי להיות מוקרב בפנים עתה, שהרי הוא מחוסר זמן, אין בו חיוב שחוטי חוץ. לדעת רבי שמעון, לעומת זאת, המקריב מחוסר זמן חוץ למקומו מתחייב במלקות, אף שאינו חייב כרת כשאר שחוטי חוץ.

בגמרא בדף קי"ד אנו מוצאים את טעמו של רבי שמעון. רבי אילעא בשם ריש לקיש מלמד, כי הפסוק "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" הוא המקור לשיטת רבי שמעון. לדעתו הפסוק בא ליתן לאו על הקרבת קרבנות חובה בגלגל קודם שהוקם שילה. מכאן למד רבי שמעון כי אף על פי שקרבנות החובה בגלגל חשובים כמחוסרי זמן, שהרי לא יבוא זמנם עד שלא יוקם שילה, בכל זאת המקריבם עובר על לאו.

הגמרא ממשיכה ושואלת, שאם זהו מקורו של רבי שמעון – הרי שעליו לחייב במלקות אף את השוחט מחוסר זמן בפנים המקדש, שהרי הפסוק שממנו הוא לומד את שיטתו עוסק בשחיטת מחוסר זמן בגלגל, ששימש כבימה כשרה. על כך מציעה הגמרא שתי אפשרויות – או שרבי שמעון אכן מחייב במלקות אף את השוחט מחוסר זמן בפנים, או שלדעתו 'פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי'.

נראה כי שתי אפשרויות אלו מהוות למעשה שתי הבנות שונות לחלוטין בדעת רבי שמעון. על פי האפשרות השניה רבי שמעון לא חידש דבר לגבי שחיטת מחוסר זמן בפנים, אלא לגבי שחיטתו בחוץ בלבד. מסתבר כי סברתו של רבי שמעון היא שמחוסר הזמן אינו נחשב כבלתי ראוי לבוא לאהל מועד, שהרי בעתיד ראוי הוא לבוא, ועל כן שחיטתו בחוץ מחייבת, לכל הפחות בתורת לאו.

על פי ההבנה הראשונה, לעומת זאת, אין למעשה הבדל בין שחיטת מחוסר זמן בפנים או בחוץ. הבנה זו מעוררת תמיהה: לכאורה האיסור בפנים נובע מהקרבת פסולים במזבח, בדומה לאיסור הקרבת בעל מום, ואילו האיסור בחוץ נובע מאיסור ההקרבה בחוץ של דברים הראויים להיות בפנים. מאחר ומדובר בשני איסורים שונים לחלוטין, נראה תמוה הדבר, כיצד לומד רבי שמעון את שני האיסורים ממקור אחד.

החזו"א הגיע מתוך כך לחידוש מפליג בהבנת שיטת רבי שמעון. לדעתו אין עיקר האיסור במקום שחיטתם של מחוסרי הזמן, יהיה הדבר בפנים או בחוץ, כי אם בעצם השחיטה. עצם שחיטתם של מחוסרי זמן אסורה בלאו, בין בתוך המקדש ובין מחוצה לו. מהבנה זו מתחדשות מספר נפקא מינות, וביניהן שאין בלאו זה אותם דינים יחודיים שנאמרו לגבי המקריב בחוץ, כגון המעלה להדיוט או שנים שהקריבו (לעיל קח ע"א). אליבא דהחזו"א רבי שמעון רואה את האיסור בעצם שחיטת מחוסר הזמן, ולא כחלק מאיסור ההקרבה בחוץ, וממילא לא נתחדשו בו הדינים הייחודים של המקריב בחוץ.

יתכן כי ניתן ללכת בדרכו של החזו"א, אך בלא להגיע לחידוש כה מפליג. יתכן כי רבי שמעון אכן ממקד את האיסור בהיותו של הקרבן מחוסר זמן, ולא במקום ההקרבה, וממילא החיוב הוא בין בחוץ ובין בפנים. ובכל זאת, יסוד האיסור אינו ב'שחיטת מחוסר זמן', אלא בהקרבה בחוץ. הא כיצד?

יתכן שלדעת רבי שמעון היותו של הקרבן 'קרבן חוץ' יכולה לנבוע הן מחריגה במקום הקרבן, והן מחריגה בזמנו. קרבן מחוסר זמן הינו קרבן המוקרב חוץ לזמנו, כפי שקרבן המוקרב בחוץ הינו קרבן המוקרב חוץ למקומו, וממילא שניהם קרבנות חוץ. לכן אין מקום לחלק בין דיניו של קרבן מחוסר זמן לבין שאר הקרבנות המוקרבים בחוץ, שכן בשניהם יש מימד של חריגה חוץ להכשרו של הקרבן. כך גם יכול ללמוד רבי שמעון את חיוב מחוסר הזמן בין בפנים ובין בחוץ מאותו הפסוק.