זבחים דף קיט | נוב וגבעון

בברייתא (קיח ע"ב) נאמר שבמשך חמישים ושבע השנים שבין חורבן שילה ובניין המקדש היה אהל מועד בנוב ובגבעון. הגמרא (קיט ע"א) דרשה מהכתובים שתקופה זו היוותה פסק-זמן הלכתי בו הותרה ההקרבה בבמות:

"דת"ר: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', אל המנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים, למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה".

נוב וגבעון נחשבו כ"במה גדולה", במה ציבורית שלא סתרה את קיומן של במות פרטיות קטנות, בדומה לתקופה שבה ניצב המשכן בגלגל בזמן הכניסה לארץ.

ניתן לעמוד על אופיין של במות אלו מתוך התבוננות במחלוקת ראשונים לגבי אופי המבנה שלהן. מלשון הגמרא והכתובים שכינו במות אלו בשם "אהל מועד" ניתן לדייק שבבמות אלו ניצב המשכן המקורי מתקופת המדבר ללא שום שינוי ותוספת, וכך כתבו כמה ראשונים (רמב"ן דברים כו, ב ועוד). לפי דעה זו נראה שמעמדן של נוב וגבעון הוא כמעמדו של המשכן ללא שום הבדל. חזרה גמורה זו לתקופת המשכן מעוררת תמיהה מסוימת מסברה, שהרי זוהי נסיגה ממהלך ה"התקבעות" של המקדש בארץ ישראל במעבר מהמשכן שבגלגל אל שילה (שמעמדה נידון בעיון של אתמול) ולאחר מכן אל בית עולמים.

ואכן, דעת רש"י (פסחים לח ע"ב) היא שבנוב וגבעון "בית של אבנים היה". לפי דעה זו לא נחשבו נוב וגבעון כמשכן אלא דמו לשילה בכך שהיו קבועות במקומן. לפי שיטה זו צריך לומר שההבדל בין נוב וגבעון (בהן הותרו הבמות) ובין שילה (בה נאסרו הבמות) נעוץ בנקודה האחרת – נוכחותו של הארון. לאחר חורבן שילה גלה הארון אל ארץ פלשתים ולאחר מכן עבר לקריית יערים ולעיר דוד, ולא הושב אל הבמות בנוב וגבעון, ומשום כך לא נחשבו נוב וגבעון כמקום מנוחתו של הארון ועל כן הותרו הבמות.

שתי הבנות אלו ביחס לנוב וגבעון משקפות מחלוקת כללית יותר ביחס לגורם שיוצר את הקביעות ואת ה"מנוחה" האוסרת את הבמות:

א. דעת הרמב"ם (בפיהמ"ש כאן) היא שהמנוחה תלויה בבניין, וכך הוא מסביר את איסור הבמות בתקופת שילה: "ולפי שהיה שם בנין הרי הוא מנוחה". ממילא מסתבר לשיטתו שבנוב וגבעון לא היה בניין כלל.
ב. אמנם דעת המאירי (מגילה ט:) היא שהקביעות תלויה בארון: "באו לשילה... ועמד הארון קבוע עם המזבח", וממילא הוא מסביר את היתר הבמות בנוב וגבעון בכך שהארון נעדר משם: "באו לנוב וגבעון... הואיל ולא היה הארון קבוע עם המזבח הותרו הבמות", ויתכן שיסכים עם רש"י שהבניין בנוב וגבעון היה עשוי אבן.