זבחים | דף ק | דין אונן בהבאת קורבנות
בגמרא בדף ק אנו מוצאים מחלוקת בין אביי לרבא בביאור שיטת רבי שמעון. בדף צט ע"ב הקשתה הגמרא מברייתא אחת – שבה נאמר במפורש כי לדעת רבי שמעון יכול האונן להקריב פסחו ולאכלו בלילה, על ברייתא שניה – שבה נאמר במפורש כי לדעת רבי שמעון האונן אינו יכול להביא את הפסח ולאכול בערב.
מדובר למעשה בקושיה כפולה – קושיה אחת היא לגבי היתר ההבאה של האונן מבעוד יום, והשניה היא לגבי היתר האכילה בלילה.
בדף ק ע"א, כאמור, מיישבים רבא ואביי, כל אחד בדרכו הוא, את שיטת רבי שמעון. שניהם מסכימים כי היתר האכילה מבוסס על כך שלדעת רבי שמעון אנינות הלילה היא דרבנן בלבד, וכיון שכך – לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. המחלוקת ביניהם הינה על השאלה כיצד להסביר את הסתירה לגבי היתר הבאת קרבן הפסח על ידי האונן מבעוד יום.
לדעת אביי, רבי שמעון התיר להביא את קרבן הפסח כאשר מתו של האונן נפטר לאחר חצות היום, ואז כבר נתחייב האונן בקרבן הפסח. לדעת רבא, אף אם המיתה היתה לאחר חצות אין זה מועיל לאונן, שכן סוף סוף הרי הוא אונן. היתר האכילה נאמר רק במצב בו ההבאה כולה היתה קודם לפטירתו של המת.
לכאורה סברת רבא פשוטה יותר – מדוע משנה הדבר האם חל חיוב הקרבן קודם לאנינות או לאחר האנינות, והרי אונן אסור להביא קרבנותיו, וכפי שלמד רבי שמעון עצמו – "כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן"!
על מנת לחזק את חילוקו בין קודם חצות לאחר חצות מביא אביי סתירה בין ברייתות שונות לגבי חיובו של אדם לקבור את קרוביו בערב פסח. אביי מיישב כי חיוב קבורת קרוב שנפטר לפני חצות י"ד קודם לחיוב הבאת הפסח, אך קבורת קרוב שנפטר לאחר חצות נדחית מפני חיוב קרבן הפסח.
מכאן נשמע כי לדעת אביי איסור שילוח קרבנות על ידי האונן אינו כתוצאה מעצם העובדה שקרובו נפטר. איסור השילוח תלוי בחלות חיוב הקבורה! על כן, במצב שבו נפטר הקרוב לאחר חצות היום, לא חל על שארו חיוב הקבורה, שכן חיוב הפסח קדם לו, וממילא כלל אין הוא מוגדר כאונן!
למעשה, הדברים מפורשים באלפסי זוטא, המובא בכנסת ראשונים על זבחים דף ק ע"א (אות לג*):
"והכא במאי עסקינן שמת אחר חצות, שחל עליו חיוב פסח קודם לאנינות, אי נמי שמת בעיר אחרת אף על פי שהיה אונן ונודע לו קודם חצות, מכל מקום כיון שאינו עמו בעיר ואין צריך ליטמא לו טובל ואוכל פסחו לערב".
באלפסי זוטא מבואר כי איסורי האונן בקדשים תלויים בחיוב הקבורה וההיטמאות. במקום שבו אין חיוב קבורה – אין גם איסורי אונן.
נראה כי דעתו של אביי נתמכת גם מדברי הירושלמי לגבי פטור אונן ממצוות:
"א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים".
כלומר – ימים שבהם אדם עוסק בקבורת מתיו אינם ימים שבהם הוא עוסק במצוות, ולענייננו – בשילוח קרבנות.
נמצאנו למדים, אם כן, שנחלקו רבא ואביי לגבי הפקעתו של האונן מקדשים. לדעת רבא מופקע האונן מקדשים מצד אבלותו ועצבותו, ועל כן אין זה משנה אם הפטירה אירעה קודם חיוב הפסח או לאחריו – סוף סוף האדם עצב ואבל, ואינו 'שלם' מספיק על מנת להביא קרבן.
לדעת אביי, לעומת זאת, האונן מופקע מהבאת קדשים בשל התעסקותו עם מצוה מסוג אחר לגמרי – מצוות קבורת המת, וביום בו אדם עוסק במתים אין הוא עוסק בהבאת קרבנות. על כן, במקום שבו קדם חיוב הקרבן לחיוב הקבורה, הרי שהדין מתהפך – יום שבו האדם עוסק בהבאת קרבנות לבית החיים, אין הוא עוסק בהבאת מתיו לבית הקברות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)