זימון נשים

 

ישנה סוגיה במסכת ברכות העוסקת במפורש בנושא צירוף נשים לזימון בברכת המזון (ברכות מה ע"א-מה ע"ב). נקודת המוצא היא מחלוקת - האם שני גברים שאכלו יחדיו רשאים לזמן. ברור שאינם חייבים לזמן, אך יש הטוענים שאם ברצונם לזמן - מותר להם. הגמרא ממקדת את השאלה בספק האם יש מצב שבו זימון הוא רשות ולא חובה, ומנסה להוכיח זאת מברייתא העוסקת בנשים:

 

הברייתא קובעת שנשים יכולות לזמן לעצמן, אף שאינן יכולות לזמן בנוכחות עבדים. הגמרא מוסיפה עוד הנחה: מאה נשים שקולות לעניין זה כשני גברים. ההשוואה נוגעת, כמובן, רק לנקודה אחת ספציפית: גם מאה נשים דינם כשני גברים לעניין זה, שאין מוטלת עליהן חובה לזמן.[1] מכך שנשים מזמנות לעצמן אנו רואים שיש אפשרות של זימון בתורת רשות ולא חובה. אם כך, לכאורה אפשר ללמוד מכאן גם על האפשרות ששני גברים יזמנו לעצמם, אף שאינם חייבים לעשות זאת.

 

תשובת הגמרא היא: "שאני התם דאיכא דעות". כלומר: אכן יש מצב של זימון בתורת רשות ולא חובה, אך אין זה אומר שבכל מצב שפטורים מזימון יש רשות לזמן. שהרי כאשר מתקבצות שלוש נשים יש "דעות", כלומר: יש שלוש אישויות (personalities) שונות, ובכך אפשר לקיים הודאה ראויה לה'. זה אינו המצב כאשר ישנם רק שני גברים. רש"י מזכיר, בעקבות הגמרא, את הפסוק "גדלו לה' אתי" כמקור לדין זימון. מפסוק זה עולה שהזימון מתבצע על ידי אחד שקורא לשניים אחרים, והם משיבים לו. זה ניתן להתבצע במקרה שיש שלוש נשים, אך לא במקרה שיש רק שני גברים.

 

התוספות (ד"ה והא) הסבירו את מהלך הגמרא באופן שונה: מאה נשים כשני גברים לעניין זה שאינן מצטרפות למניין עשרה. התוספות רא"ש שם (ד"ה והא) הבהירו את הכוונה:

 

 

התוספות רא"ש טוען שנשים אינן מצטרפות - לא רק למניין עשרה, אלא "לכל דבר שצריך סכום ומניין". יש מקום לדיון נפרד האם הדבר אכן כך, בעיקר לגבי קריאת מגילה. לפי דעות רבות, נשים מצטרפות למניין עשר לקריאת מגילה, ויש לכך השלכות הלכתיות; אך לענייננו די בכך שלפי דעת התוספות רא"ש נשים אינן מצטרפות לספירה ציבורית כלשהי. אם כך, נשים אינן מוגדרות גם כמניין שלוש/ה, ובכל זאת מזמנות. מכאן לכאורה אפשר ללמוד גם על שני גברים שיכולים לזמן.

 

את תשובת הגמרא "שאני התם דאיכא דעות" לכאורה נסביר לפי התוספות כדלהלן: אמנם נשים אינן יכולות להגדיר קבוצה של שלוש, אך מבחינה מספרית הן אכן שלוש. דין זימון בשלושה אינו דורש קבוצה מוגדרת של מניין שלושה, אלא צירוף של שלושה אינדיבידואלים. ולעניין זה גם נשים נחשבות - מה שאין כן כאשר מדובר בשני גברים.

 

יש לשים לב שמדברי התוספות עד כה לא עולה שום טענה הכרחית שזימון נשים הוא רשות ולא חובה. בעוד שרש"י ראה זאת כחלק יסודי של מהלך הגמרא, המשוקע בהשוואה "כתרי גברי דמיין", התוספות פירשו שהגמרא כלל לא התייחסה לשאלה זו. משום כך, התלבטו התוספות בשאלה זו הלכה למעשה (ברכות מה ע"ב ד"ה שאני). הם אף הביאו דוגמה (חריגה) של "בנות רבנו אברהם חמיו של רבנו יהודה", שהיו "מזמנות על פי אביהן". אך זהו מקרה חריג, והתוספות התלבטו מדוע בפועל הנשים אינן נוהגות לזמן. בסופו של דבר הם הגיעו למסקנה שזימון נשים הוא רשות ולא חובה. מסקנה זו לדעת התוספות אינה עולה מן הסוגיה, אלא ממנהג העולם. ואכן, הרא"ש הסביר את הסוגיה באופן דומה, והגיע למסקנה הפוכה: לדעתו שלוש נשים חייבות בזימון, בדיוק כמו שלושה גברים (רא"ש ברכות פ"ז סימן ד). וכן כתבו תלמידי רבנו יונה (לג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה נשים, ונראה).

 

ב. צירוף נשים וגברים לזימון

 

הראשונים נחלקו האם נשים יכולות להצטרף לזימון יחד עם גברים, כדי להשלים את המספר הדרוש. רבנו יהודה הכהן אמר שאם שניים שאכלו לחם יכולים לצרף אליהם לזימון אחד שאכל ירקות, כל שכן שיכולים לצרף אליהם אישה שאכלה לחם.

 

מהר"ם מרוטנבורג השיב לו שאין להשוות את המקרים, בין היתר משום שלדעת כולם גבר שאכל ירקות יכול להשלים גם זימון בעשרה, שם מזמנים בשם ("אלוהינו"); מה שאין כן לעניין נשים, שוודאי אינן משלימות זימון בעשרה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סימן רכז).[2] ועוד כתב שגבר שאכל ירק יכול לבוא לידי חיוב דאורייתא, אם יאכל לחם; אך אישה אינה באה לידי חיוב דאורייתא לעולם.

 

מכלל דברי רבנו יהודה כפי שהם מובאים בשו"ת מהר"ם, עולה שסבר שנשים חייבות מדרבנן בזימון. המהר"ם לא כתב שהוא חולק עליו בזה, ואולי אפשר לדייק מכאן שגם הוא מסכים לתלמידו הרא"ש, שנשים לבדן חייבות לזמן. אלא שלדעתו בכל אופן אינן יכולות להצטרף לגברים, כנראה משום שלדעתו חיוב גברים הוא מדאורייתא וחיוב נשים הוא מדרבנן בלבד.

 

אמנם, לא ברור למה בדיוק הכוונה. ייתכן שכוונת המהר"ם לומר שחיוב נשים בברכת המזון הוא דרבנן. נקודה זו שנויה במחלוקת, והשו"ע (או"ח קפ"ו, א) כתב שספק הוא אם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. פירוש אחר הוא שלדעת המהר"ם חיוב נשים בזימון הוא דרבנן. זה ודאי נכון, אך לא ברור שבנקודה זו הנשים שונות מן הגברים: הראשונים נחלקו האם יסוד דין זימון הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולהלכה מקובל יותר לפסוק שגם גברים חייבים בזימון מדרבנן בלבד (שער הציון קצ"ט ס"ק יט). אם כך, לכאורה קשה להסתמך על עמדתו של המהר"ם בהקשר זה.

 

רש"י הציע נימוק אחר מדוע נשים אינן מצטרפות לגברים בזימון:

 

רש"י עומד על כך שנוסח הברכה שונה בנשים ובגברים, ומשום כך לדעתו אינם יכולים להצטרף. יש שפירשו את דברי רש"י כמעידים על בעיה טכנית: בזמנו נהגו שכאשר מזמנים, המזמן אומר בקול רם את הברכה עבור כל הקבוצה. אם כך, יש בעיה כאשר יש בקבוצה כמה נוסחים שונים. על כך העירו האחרונים, שבימינו אין בכך בעיה, שהרי נוהגים שכל אחד מברך לעצמו, והמזמן אומר בקול רם רק את סופי הברכות.

 

אך ייתכן שדברי רש"י אינם נובעים רק מבעיה טכנית כלשהי, אלא קשורים בתפישתו העקרונית בנוגע לזימון. אפשר להבין את הזימון בשתי דרכים: או שמדובר בברכה נפרדת, העומדת בפני עצמה לפני ברכת המזון; או שמדובר בדרך לצרף קבוצה לברכת המזון משותפת. ברור שרש"י הבין שמדובר באפשרות השנייה, ואז עצם העובדה שברכת המזון היא שונה ונבדלת פוגעת באפשרות לצרף נשים וגברים לקבוצה אחת על ידי הזימון. הרי אצל אלו הברכה היא דאורייתא, ואצל אלו דרבנן. ההבדל הזה פוגע ביכולת לצרפם על ידי זימון. ייתכן שבעיה זו קיימת גם אם כל אחד מברך לעצמו.

 

אמנם, כיום אנו נוהגים שגם נשים אומרות "על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו" (ראה: משנה ברורה קפ"ז ס"ק ט). לפיכך בימינו גם סברת רש"י אינה רלוונטית בנוגע לצירוף נשים וגברים בזימון.

 

הראשונים הביאו טעם שלישי מדוע נשים אינן מצטרפות לגברים לזימון:

 

 

הגמרא אומרת שנשים ועבדים אינם מזמנים יחד משום פריצות. תלמידי רבנו יונה כתבו בשם רש"י שהוא הדין לסתם נשים וגברים, שאינם מצטרפים לזמן יחד מסיבה זו (ברש"י לפנינו אין זה מופיע). הם מרחיבים זאת גם לפורום משפחתי, ושם כנראה יש לפרש שאין מדובר בפריצות ממש, אלא בכך שצירוף הנשים עם הגברים אינו צירוף טבעי של חבורה מכובדת - "אין חברתם נאה".[3]

 

באופן דומה כתב גם הר"ן, שהדגיש יותר את יסוד הפריצות (ר"ן מגילה ו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה מתני' הכל).

 

וריאציה אחרת של הנימוק הזה מוזכרת במאירי:

 

המאירי הציע שאין בצירוף נשים וגברים בזימון אחד משום פריצות, אלא שאין כאן צירוף חבורה של קבע. בדרך כלל הנשים סועדות לבדן והגברים לבדם, וצירופם לסעודה אחת הוא ארעי, ואינו מצדיק זימון.

 

אנו רואים שיש מחלוקת ראשונים בשאלה זו, כאשר רוב הראשונים נוטים לומר שאין לצרף נשים וגברים יחדיו. מן הסתם נטו לומר כך גם מחמת המנהג. אך יש יתרון לעמדה זו גם מבחינת פשט המשנה. הרי המשנה בברכות כותבת: "נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן" (ברכות מה ע"א). אמנם, אפשר לפרש שהכוונה היא שאין מזמנים בחבורה שיש בה רק נשים ועבדים; אך לכאורה זה אינו הפשט.  

 

כך פסק השולחן ערוך:

 

"נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמם ועבדים לעצמם. ובלבד שלא יזמנו בשם [= כדין מניין עשרה גברים].   

נשים מזמנות לעצמן רשות, אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות, ויוצאות בזימון שלנו.    

השו"ע פסק כלשון המשנה: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יב) שכוונתו לומר שאין הנשים מצטרפות לגברים. ונימק זאת המשנה ברורה: "משום שאין חברתם נאה"; ובעקבות תלמידי רבנו יונה כתב שגם אישה עם בעלה ובניה אינם מצטרפים.

 

הרב יוסף שאול נתנזון פירש את השולחן ערוך באופן שונה (שו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"ג סימן קנה). הוא דחה את סברתו של רש"י, וטען שחשש הפריצות אינו שייך בתוך פורום משפחתי. הוא טען - בניגוד למשנה ברורה - שגם השו"ע אינו מזכיר כל בעיה בצירוף של נשים וגברים יחד לזימון. הוא כנראה הבין שכאשר נאמר "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם", הכוונה היא - כשנשים ועבדים נמצאים יחדיו בחבורה אחת. אמנם, הוא לא הסיק מסקנות הלכה למעשה, ואף ציין שעיין בסוגיה זו "בהעברה בעלמא".

 

למעשה, קשה להאמין שהיה מורה לצרף נשים עם גברים לעניין זימון. כפי שהעיר הבית יוסף על דברי רבנו יהודה הכהן, לא ראינו ולא שמענו מעולם מקום שנהגו כך. עם זאת, יש מקום לנהוג שנשים יזמנו בפני עצמן, אף שלא נהגו כך, שהרי כל הטעמים שהובאו כנגד צירוף של גברים ונשים אינם שייכים במקרה זה. ולפי חלק מהדעות אפילו חייבות לזמן כשהן בפני עצמן.

 

יש לשים לב גם שהשולחן ערוך פסק שכאשר יש שלושה גברים, הנשים חייבות להשתתף בזימון ולענות עליו.

 

לתגובות ולהערות: [email protected]