ברכות | דף מג | זמן ברכת המוגמר

בגמרא (מג עמוד א) מובא דיון בשאלת זמן הברכה על ריחו של המוגמר, מעין קטורת ביתית שהייתה מוקטרת על מחתה של גחלים בסוף הסעודה:

"אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח - משתעלה תמרתו.
אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: והא לא קא ארח!
אמר ליה: ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך - והא לא אכל! אלא - דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לארוחי".

סברתו של רבא בר ירמיה פשוטה לכאורה: בכל הברכות כולן מצינו שהברכה קודמת להנאה, ומדוע ישתנה דינו של המוגמר? ממילא קשה להבין מה הייתה סברתו של רבי זירא, כפי שהקשה הפני יהושע על אתר:

"ומאי שנא מכל ברכת הנהנין שמברך קודם שנהנה?"

הפני יהושע והצל"ח האריכו ליישב את סברת רבי זירא באופנים טכניים שונים, ואין כאן מקום להאריך בדבריהם. ננסה להסביר את עמדתו של רבי זירא בשתי דרכים שונות, תוך התייחסות לשני מאפיינים היכולים לייחד את ברכת הריח ביחס לשאר ברכות הנהנין:

א. חפצא ומעשה. אפשר להבין שלדעת רבי זירא ברכות הנהנין אינן מתייחסות למעשה ההנאה אלא לחפצא של המאכל שנהנים ממנו. הבעיה שבברכת הריח בכלל, ובייחוד בברכת המוגמר שנשרף על הגחלים, היא שאין חפצא שאפשר לברך עליו. ממילא במקרה כזה אפשר לברך רק כאשר התחיל מעשה ההנאה. בדעת רבא בר ירמיה אפשר היה להבין שתמרת המוגמר נחשבת כחפצא שאפשר לברך עליו, אך הוא עצמו מנמק את עמדתו בכך שכל ברכות הנהנין הן על המעשה, אלא שאפשר לברך אותן כבר כאשר דעתו ליהנות.

ב. הנאה ושבח. באופן אחר אפשר לחלק בין אופייה של ברכת הריח מול שאר ברכות הנהנין. ההנאה שבריח היא הנאה רוחנית ומופשטת יותר מהנאת האכילה, כפי שמבואר בגמרא להלן (מג עמוד ב):

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר: 'כל הנשמה תהלל יה', איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח".

שאר ברכות הנהנין שנלמדו בק"ו מברכת המזון, ומהוות מעין מתיר שבלעדיו נחשבת ההנאה לגזילה (עי' בגמרא לעיל דף לה). אך בברכת הריח אין כלל ברכה לאחריה ואפשר להבין שאין היא מהווה מתיר להנאה אלא מעין ברכת שבח עליה: "כל הנשמה תהלל יה". ממילא היה מקום לומר שבדומה לכל ברכות השבח היא תיאמר דווקא לאחר מעשה ההרחה ולא לפניו כברכות הנהנין.