פסחים | דף צד | זמן רבנו תם

אחת ההגדרות הידועות והמיוחדות למפעלם של חכמי אשכנז הראשונים, בעלי התוספות, היא זו של רבי שלמה לוריא (המהרש"ל, ים של שלמה הקדמה למסכת בבא קמא): "לולי חכמי הצרפתים בעלי התוספות, שעשאוהו אותו [=את התלמוד] ככדור אחד ... והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר... ונמצא מיושר התלמוד ומקושר, וכל הסתימות יפושרו".

המהרש"ל מדגיש כי החידוש המרכזי של בעלי התוספות היה ביישוב סוגיות הש"ס אלה עם אלה, כך שלא תהיינה בתוכן סתירות פנימיות. דוגמה מובהקת לחידוש זה, אשר גוררת את אחת המחלוקות הנרחבות והמפורסמות בהלכה, מצויה בסוגייתנו.

אגב הגדרת "דרך רחוקה", המתירה לאדם להקריב פסח שני, דנה הגמרא בדפים צ"ג-צ"ד בסדרי זמנים, ובקצב הליכתו של אדם ממוצע. קצב הליכה זו עשוי להיות משמעותי גם בבואנו לקבוע את זמני היום, וכך קובע ר' יהודה: "ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין".

על פי החישוב המקובל, שיעור הילוך מיל הוא 18 דקות, ואם כך שיעור ארבעה מילין הוא 72 דקות. נמצא אפוא שר' יהודה קובע שפרק הזמן שבין השקיעה ובין צאת הכוכבים הוא 72 דקות. קביעה זו עומדת בסתירה חזיתית לדבריו של ר' יהודה עצמו בסוגיה מקבילה במסכת שבת, העוסקת באופן מפורש בזמן בין השמשות, וקובעת: "שיעור בין השמשות בכמה?... תלתא ריבעי מילא".

על פי סוגיה זו, זמן בין השמשות הוא שלושת רבעי מיל, דהיינו כ-13 דקות. אם כן, על פי הסוגיה בשבת הלילה מתחיל 13 דקות אחרי השקיעה, ואילו על פי סוגייתנו בפסחים הלילה מתחיל 72 דקות אחרי השקיעה. הבדל ניכר זה משפיע על תחומים רבים מאוד בהלכה: כניסת ויציאת השבת, כניסת ויציאת יום הכיפורים, זמן בדיקת "הפסק טהרה" ושאר בדיקות נידה ועוד ועוד. האם יש דרך ליישב בין שתי הסוגיות הסותרות ולהכריע בדבר?

השיטה הידועה כ"שיטת הגאונים" (או "שיטת הגר"א") קובעת, שאין כל דרך ליישב בין הסוגיות, ועל כן מוכרחים לדחות אחת מהן. הסוגיה הנדחית היא זו שבמסכת פסחים, וזאת מנימוקים שונים. ראשית, הסוגיה מבוססת על מידע אסטרונומי שגוי, כפי שנאמר בסוגיה בפירוש שחכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם בנושא זה. שנית, הסוגיה בשבת היא "סוגיה במקומה", שכן היא דנה בפירוש בעניין בין השמשות, ועל כן יש להכריע כמותה.

בארץ ישראל מקובלת מדורי דורות שיטה זו להלכה ולמעשה, והלילה מתחיל כרבע שעה לאחר השקיעה. בצאת שבת מוסיפים עוד דקות אחדות לפני שעושים מלאכה, אך בוודאי לא ממתינים לזמן המאוחר של 72 דקות אחרי השקיעה.

כפי שהסביר המהרש"ל, בעלי התוספות, ורבנו תם בראשם, לא העלו בדעתם ליצור סתירה כה חזיתית בין שתי סוגיות. רבנו תם העדיף את ההלכה החדשנית על פני סתירה חזיתית בין סוגיות. לכן, הוא חידש חידוש מרחיק לכת, כמובא בתוספות בפסחים כאן: "ויש לומר דהכא קאמר מתחלת שקיעה, דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין, והתם קאמר מסוף שקיעה".

רבנו תם מסביר כי למעשה יש "שתי שקיעות": השקיעה הראשונה היא היעלמות גלגל החמה מעינינו, ובזה עוסקת הסוגיה בפסחים. אמנם, אף לאחר "שקיעה זו" עדיין יום הוא, שכן גלגל החמה אינו נראה, ואולם העולם עדיין מואר. הלילה יתחיל רק בחשיכה מוחלטת, המתחילה כ-72 דקות לאחר שקיעת גלגל החמה. הסוגיה בשבת העוסקת בזמן בין השמשות מתייחסת ל"סוף השקיעה", דהיינו לפרק זמן שהוא אכן דקות ספורות לפני החשיכה המוחלטת.

ובכן, על פי שיטת הגאונים בין השמשות הוא הזמן הסמוך להיעלמות גלגל החמה מן האופק, ואילו לדעת רבנו תם בין השמשות הוא הזמן הסמוך לחשיכה המוחלטת, המכונה לשיטתו "צאת הכוכבים".

רבים העירו כי המחלוקת בין רבנו תם והגאונים עשויה לשקף גם הבדלים גאוגרפיים: באופק ארץ ישראל, אכן אין פרק זמן ארוך של דמדומים, והחשכה די קרובה לשקיעת השמש. באופק המדינות הצפוניות באירופה, יש זמן דמדומים ארוך מאוד בין היעלמות השמש לחשכה המוחלטת. אף שיש טעם בהבחנה זו, היא בוודאי אינה נכונה להלכה: הגר"א, שחי במדינה אירופית צפונית, צידד בשיטת הגאונים; ואילו הבית יוסף, שחי בארץ ישראל, פסק כדעת רבנו תם. מכאן, שלא ההבדל הגאוגרפי הוא שעיצב הלכה זו אלא התפיסה העקרונית: האם ניתן לדחות סוגיה בש"ס מפני סוגיה אחרת, או שמא מוטב להציע "הברקה" שתיישב את שתי הסוגיות זו עם זו, כך שתיווצר שיטת חישוב חדשה, הידועה בכינויה "זמן רבנו תם".