ז. - מודה בשטר שכתבו

  • הרב יאיר קאהן

מקורות לשיעור

  1. ז. "תנו רבנן שנים אדוקים בשטר ... דלא מקיים ליה יחלוקו".
  2. כתובות יט. "אלא טעמא דר' מאיר ... וחותו לדינא", תוספות ד"ה 'מודה'.
  3. בבא בתרא ה: "איבעיא להו ... לא אמרינן מה לי לשקר".

שאלות מנחות

  1. במקרה שח "מודה בשטר שכתבו", מדוע לא נאמן המלוה ע"פ "שטרך בידי מאי בעי"?
  2. איזה מיגו יש ללווה? מדוע מיגו זה פחות משכנע מאשר מיגו רגיל?
  3. האם מיגו מועיל כנגד חזקה של "שטרך בידי מאי בעי"?
  4. כיצד תגדיר את מעמדו של שטר שלא אושר?

 

דף ז.

על פי דין תורה, שטר החתום ע"י שני עדים תקף, אפילו אם אמינות החתימות של העדים לא אושרה. אף על פי כן, חכמים דורשים אישור החתימות של העדים בכדי למנוע אפשרות של זיוף. תהליך זה נקרא בהלכה "קיום השטר".

המקרה בסוגייתנו עוסק בשטר שלא אושרו חתימותיו. אולם, הלווה לא קובל על אמינותו של השטר, אלא טוען שהחוב שהשטר מעיד עליו הוא פרוע. אם כן, הלווה בעצם מודה באמינותו של השטר בכך שהוא מודה על עצם החוב, אלא שטוען שכבר שילם אותו. האם יכול המלוה לגבות את החוב על בסיס שטר לא מקוים זה, מאחר והלווה הודה באמינותו של השטר, או שמא אין אפשרות לגבות על פי שטר לא מקוים? הלוא סוף סוף, הלווה טוען שהוא כבר לא חייב את הכסף. שיעור זה יתמקד במקרה מעניין זה, הידוע בשם "מודה בשטר שכתבו". השיעור יעסוק גם בשאלה הכללית יותר של מה כלול בעדותו של השטר. כמו כן, בשיעור תנותח הדרישה לקיום השטר, וזאת בכדי להגדיר את מעמדו של שטר שאיננו מקוים.

אך קודם לדיון בשאלת קיום השטר, חשוב לציין כיצד פועל שטר הלוואה. שטר הלוואה נכתב ע"י הלווה, ונחתם על פי בקשתו. השטר נשאר אצל הלווה עד שהוא מקבל את הכסף ואז הוא מעביר את השטר למלוה. בשלב זה מומלץ למלוה לקבל אישור מבי"ד על מהימנותו של השטר – קיום השטר הנקרא "הנפק". המלוה שומר על השטר עד שנפרע החוב, כאשר בשלב זה חוזר השטר ללווה והוא משמיד אותו, ואיתו כל עדות לקיום ההלוואה.

ישנם מספר יתרונות למלוה בכך שההלוואה תיעשה בשטר ולא ע"י עדים- "מלוה על פה". אבל מה שמעניין אותנו כרגע הוא, שהשטר מונע מהלווה אפשרות לטעון שהחוב הוחזר. ללא עדות תומכת בטענה זו של הלווה, היא נדחית על הסף בטענת "שטרך בידי מאי בעי" - אם ההלוואה הוחזרה, מדוע נשאר השטר בידיו של המלוה?

במקרה שלנו, מודה בשטר שכתבו, מהימנות השטר לא אושרה. אולם, במקום לטעון שהשטר מזוייף, הודה הלווה באופן מוחלט בקיום החוב, בכך שטען שההלוואה הוחזרה. המחלוקת בסוגייתנו היא האם הלווה נאמן שהוא אכן החזיר את ההלוואה.

על פי האמור לעיל, יש להקשות על השיטה שסוברת שהלווה נאמן. סוף סוף, יש למלוה טענת נגד - שטרך בידי מאי בעי. במה שונה המקרה שלנו מהמקרה הרגיל של מלוה בשטר, שם טענת הלווה, שהוא כבר החזיר את החוב, נדחית?

                                                                                                                                                                               א.         מיגו

התשובה הפשוטה ביותר לשאלה זו היא מיגו. על אף שבדרך כלל הלווה איננו נאמן, במקרה זה, בו היתה לו אפשרות לטעון מזוייף, נוכל לקבל את טענתו שהוא כבר פרע את חובו. בזכות המיגו, אנו מתעלמים מהטענה הבסיסית של שטרך בידי מאי בעי, ומקבלים את טענת הלווה, אף על פי שהשטר עודנו בידי המלוה.

לפי גישה זו, נראה שהדעה השניה, שלא מקבלת את טענתו של הלווה, סבורה שאין מיגו במקרה זה. סיבה אחת אפשרית לדחיית המיגו הועלתה בתוספות בכתובות (יט. ד"ה 'מודה'). הם טוענים שבכדי שמיגו יועיל, הטענה הפוטנציאלית צריכה להיות אטרקטיבית לפחות כמו הטענה הממשית אותה הוא טען. במקרה שלנו, טענת מזוייף יכולה להתברר כשקרית ע"י עדים, בניגוד לטענה שהוא החזיר את החוב, ולכן לא מתקיים כאן תנאי זה שקבעו תוספות.

לפי תוספות, הוויכוח בסוגייתנו הוא בשאלת מיגו. דיון מעמיק בהסבר זה יחרוג מגבולות השיעור. די לנו לציין שפרשנים רבים חולקים על תוספות. האמת, אפילו תוספות עצמם יסכימו כנראה שהדעה החולקת תסכים שיש כאן מיגו, למרות שהטענה שהיה יכול לטעון היא פחות אטרקטיבית. לכן, נציע הסבר חלופי לדעות השונות במודה בשטר שכתבו.

                                                                                                                                                              ב.       מיגו נגד חזקה

אפילו אם נטען שהמיגו שהוצע מועיל, לא בטוח שניתן ליישם מיגו בסוגייתנו. אחרי הכל, על פי המיגו אנו מניחים שהלווה החזיר את החוב, אך השאיר את השטר ברשות המלוה. אולם, זה סותר את החזקה של שטרך בידי מאי  בעי, שמבוססת על ההנחה שברגע הפירעון השטר מועבר לידי הלווה. לכן, יישום המיגו בסוגייתנו תלוי בשאלת כוחו של המיגו כנגד חזקה (ראה בבא בתרא ה.). אם כן, הדעות החולקות בסוגייתנו יכולות להיות תלויים בשאלה הכללית של מיגו נגד חזקה.

                                                                                                                                     ג.       מיגו נגד שטרך בידי מאי בעי     

האמור לעיל נכון, בתנאי שאנו מגדירים את שטרך בידי מאי  בעי כחזקה רגילה (ראה תוספות שם ד"ה 'מי'). אולם, אפשר לטעון ששטרך בידי מאי בעי איננו חזקה עצמאית, אלא חלק מהעדות של השטר. כל עוד השטר נמצא בידי המלוה, הוא מעיד על קיום החוב. (אם שני עדים יעידו על החזרת ההלוואה, ברור שלא ייווצר כאן מצב של תרי ותרי. במקום זה, על פי העדות - השטר יהיה בטל ומבוטל, וממילא גם עדותו של השטר תיבטל. למרות זאת, כל עוד אין עדים הסותרים את קיום החוב הכתוב בשטר, ניתן לראות את השטר בידי המלווה כעדות על החוב.) אם כך, אפילו אם נסכים שמיגו גובר על חזקה, נוכל עדיין לסבור שהלווה לא נאמן במיגו מול שטר.

לפי תבנית זו, נראה, שברור שלא נוכל ליישם כאן מיגו, בדיוק כמו במקרה של מיגו במקום עדים (ראה בבא מציעא פא:). אולי שאלת היישום של המיגו כאן תלויה בשאלה אם נתייחס לשטרך בידי מאי בעי כחזקה עצמאית, או שמא כחלק מעדותו של השטר. במילים אחרות, הדעות החולקות בסוגייתנו לא עוסקות בשאלה כללית של מיגו, אלא בנושא רחב יותר: מה כלול בעדותו של השטר?

בגדול, נראה שהסבר זה לסוגיה של מודה בשטר שכתבו מתיישב מסברא. אך יישום הסבר זה לסוגייתנו, לא עולה יפה. בדרך כלל, שאלת מודה בשטר שכתבו מתייחסת למצב בו השטר נמצא ברשותו הבלעדית של המלוה. לכן, שטרך בידי מאי בעי, בין אם זו חזקה ובין אם זו עדות, בא בכל כוחו כנגד המיגו. אך בסוגייתנו, השטר תפוס ע"י הלווה והמלוה יחד. נראה, שזה מקעקע את כוחו של שטרך בידי מאי בעי, מאחר וגם הלווה אוחז בשטר בדיוק כמו המלוה.

אולי נוכל לפתור בעיה זו, אם נראה את שנים אוחזין כתפיסה מוחלטת של כל אחד מהצדדים על חצי החפץ. אם כך, ביחס לחצי השטר, נתייחס למלוה כתפוס בלעדי, ולפי זה נכריע את הדין. ביחס לחצי השני, הלווה מוגדר כתפוס בלעדי.

אולם, פתרון זה נראה מלאכותי מדי ביחס לשטר. השורה התחתונה צריכה להיות, שאין אפשרות ליישם את שטרך בידי מאי בעי בסוגייתנו, שהרי למלוה חסרה תפיסה בלעדית בשטר. יתר על כן, בשיעורים קודמים ראינו שלא כל הראשונים מקבלים הסבר זה בשנים אוחזין (ראה, למשל, שיעור מס' 16). הגישה השניה למקרה של שנים אוחזין היא, שלאף אחד מהצדדים אין תפיסה בחפץ, מאחר והתפיסה החלקית מתחרה ובכך מבטלת את התפיסה של השני. גישה זו סבירה ביחס לשטר, בו משמעות התפיסה היא אם הוחזרה ההלוואה או לא. לפיכך, התפיסה של האחד לא רק עומדת אל מול תפיסת השני, אלא אף מקעקעת את משמעות התפיסה של השני.

4. מעמד שטר לא מקוים

אולי במבט מעמיק יותר בסוגייתנו, נוכל להציע הסבר נוסף למחלוקת לגבי שטרך בידי מאי בעי. וכך מסבירה הגמרא את הדעה שהמלוה לא יכול לגבות במקרה של מודה בשטר שכתבו:

"(שטר לא מקוים) חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא- לוה, הא קאמר דפריע".          (ז.)

ממשפט זה עולה, ששטר לא מקוים איננו במעמד של שטר כלל - הוא סך הכל חספא בעלמא. על מנת ששטר יקבל מעמד הלכתי של שטר, הוא זקוק לקיום, ואז נוכל להשתמש בו בתור עדות בבי"ד.

נזכיר, דרישה זו לקיום איננה מן התורה. רבנן הם שחייבו קיום זה בכדי למנוע זיופים. על פי זה נאמר לכאורה, ששטר ללא קיום הוא ודאי שטר, והקיום הוא חובה חיצונית מדרבנן.

אולי זו שורשה של המחלוקת ביחס למודה בשטר שכתבו. הדעה שמאפשרת למלוה לגבות ללא הקיום, סוברת שמעמדו של השטר לא נפגם בחסרונו של הקיום. ישנה חובה נוספת מדרבנן לאשר את מהימנותו של השטר בכדי למנוע זיופים. במקרה שלנו של מודה בשטר שכתבו, האפשרות לזיוף כבר בוטלה בכך שהלווה הודה בקיום ההלוואה. לכן, יכול המלוה לגבות את החוב, אפילו שאיננו מקוים. (ראה תוספות כתובות יט. ד"ה 'מודה', בשם רש"י.)

הדעה החולקת, שלא מאפשרת גבייה של ההלוואה ללא קיום השטר, טוענת שהחובה מדרבנן לקיים את השטר איננה סעיף חיצוני לשטר. היא טוענת, שהדרישות הבסיסיות של שטר הוגדרו מחדש ע"י חז"ל. לפיכך, שטר שחסר את קיומו איננו שטר בכלל. לכן, לא יכול המלוה לגבות במקרה שלנו של מודה בשטר שכתבו. אמנם הלווה הודה במהימנותו של השטר, אך בכך שטען שכבר החזיר את החוב, הוא שלל את מעמדו של המסמך כשטר שמיש.

שתי דעות אלו ישתלבו יפה בסוגיה שלנו של תפיסה משותפת בשטר, מאחר והחזקה של שטרך בידי מאי בעי לא קיימת כאן. שניים אדוקים בשטר רק מגביל את הדיון שהובא לעיל לחצי ההלוואה. כלומר, האם המלווה צריך לקיים השטר כדי לגבות חצי מהחוב. רבי האומר יתקיים השטר בחותמיו, סובר ששטר שאינו מקויים הרי הוא חספא בעלמא, וללא קיום הלווה אינו צריך לשלם כלום. רשב"ג סובר ששטר שאינו מקויים, דינו כשטר, וגם בלי קיום הדין הוא יחלוקו. ובכן, שתי הדעות המרכזיות, ביחס למעמד שטר לא מקוים, נותרות בעינן.

סיכום

חקרנו את השאלה של מודה בשטר שכתבו מכמה כיוונים. התחלנו עם ההנחה שיש להאמין למלוה (ברגע שבוטלה האפשרות לזיוף ע"י הודאתו של הלווה) מאחר והמלוה יכול לטעון שטרך בידי מאי בעי.

לאחר מכן ביססנו את הדעה שהלווה נאמן על מיגו דמזוייף. בשלב זה בדקנו את האפשרות ליישם את המיגו בסוגייתנו. בהקשר זה דנו בשאלה של מיגו כאשר הטענה החלופית איננה טובה יותר. העלנו גם את העניין של מיגו מול חזקה של שטרך בידי מאי בעי. מכאן המשכנו לדיון קצר האם שטרך בידי מאי בעי הוא חזקה עצמאית, או שמא הוא חלק מהעדות של השטר.

מיגו כנגד שטרך ביד מאי בעי, שייך רק במקרה הרגיל של מודה בשטר שכתבו, בו השטר נמצא בתפיסה בלעדית של המלוה. ממילא הוטרדנו מיישום הסבר זה בסוגיה בבבא מציעא, בה שני הצדדים תפוסים יחד בשטר. בהקשר זה, טענו ששטרך בידי מאי בעי לא שייך. לכן ידו של הלווה צריכה להיות על העליונה, על פי המיגו שלו.

בתגובה לכך הצענו אפשרות נוספת בהסבר המחלוקת. המחלוקת נטועה בשאלה כיצד להבין את הדרישה מדרבנן לקיום השטר. אם זו רק הגבלה חיצונית, בשביל למנוע אפשרות של זיוף השטר, אזי שטר שהודו בקיומו הינו שטר תקף לגמרי, למרות חסרונו בקיום. לפיכך, יכול המלוה לגבות את ההלוואה על פי שטר לא מקוים זה. אם, מצד שני, חז"ל הכניסו את הקיום כחלק אינטגרלי מהשטר, אזי שטר החסר קיום איננו במעמד של שטר. ממילא, המלוה לא יוכל לגבות על בסיס מסמך זה, למרות שהלווה עצמו הודה באמיתותו.  

מקורות לשיעור הבא

  1. בבא מציעא ז. "תנו רבנן שנים אדוקים בשטר... הרי הוא בחזקתו".
  2. שם, "אמר מר יתקיים ... דלאו מקיים ליה יחלוקו".
  3.  בבא מציעא ז: "אמר ר' אלעזר מחלוקת ... נמי לדמי"., רש"י ד"ה 'מחלוקת' (תוספות ד"ה 'מחלוקת').. ירושלמי בבא מציעא א', א (בסוף) "ותני שנים שהיו ... בעדים".
  4. רמב"ן ד"ה 'ובירושלמי' (באמצע הדיבור) "ויש לפרש בדיני ... ורך"., רמב"ם הלכות מלוה ולהווה פי"ד הי"ד (מגיד משנה על אתר). [ש"ך שולחן ערוך חושן משפט ס"ה, מ.]
  5. ריטב"א ד"ה 'ויחלוקו נמי דקאמר', תוספות  ד"ה 'ויחלוקו', ספר התרומה שער כ"ג סימן א'.

שאלות מנחות

  1. בקריאה פשוטה וראשונית של סוגייתנו, מהו לדעתך העקרון שבגללו נובעת המחלוקת בסוגיה?
  2. כיצד שונה הבנת הגמרא את הברייתא מזו שלך? מדוע לא נצמדה הגמרא לפשט, לדעתך? לפי הגמרא, מהו העקרון הגורם העומד בבסיס המחלוקת?
  3. כיצד שונה ההבנה הפשוטה בירושלמי מזו של רש"י (ותוספות)?
  4. האם לדעתך ניתן להשוות בין טלית לשטר?
  5. האם יש לדעתך אפשרות נוספת להבנת הרמב"ם, מלבד זו של המגיד משנה, ללא שינוי הניסוח שלו?
  6. במה חולק ספר התרומה על התוספות? מהו ההגיון העומד מאחורי מחלוקת זו?