חגיגה | דף כה | אוהל זרוק

הברייתא המובאת בדף כה ע"א עוסקת במחלוקת תנאים בנוגע לכניסה לארץ העמים, שחכמים גזרו עליה טומאה, בתוך שידה תיבה ומגדל – כלים המהווים מעין 'אוהל' החוצץ בין האדם ובין הארץ ומונע את ההיטמאות. התנאים נחלקו ביחס לפתרון זה: רבי יוסי בר יהודה סובר שהאדם אכן לא נטמא, ואילו לדעת רבי כלי כזה אינו נחשב אוהל והאדם שבתוכו נטמא.

הגמרא מסבירה שהתנאים נחלקו ביחס לדין 'אוהל זרוק' – אוהל שאינו קבוע במקומו, אלא נע ממקום למקום: לדעת רבי יוסי בר יהודה גם אוהל שאינו קבוע נחשב אוהל, ואילו לדעת רבי אוהל נייד אינו אוהל, וממילא אינו חוצץ בפני הטומאה. נפקא מינה נוספת לשאלה אם אוהל זרוק נחשב אוהל היא בנוגע להבאת הטומאה: כאשר האוהל הזרוק מאהיל על המת ועל חפץ נוסף, אם הוא נחשב אוהל – החפץ שתחתיו ייטמא כדין כל דבר הנמצא באוהל המת, ואם הוא אינו נחשב אוהל – הוא לא יביא את הטומאה והחפץ שתחתיו יישאר טהור.

הרב דניאל וולף, בספרו 'מנחה טהורה' (עמ' 96), מציע הסבר למחלוקת התנאים (שהתגלגלה מאוחר יותר למחלוקת בין הראשונים). לדעתו, אפשר לראות את טומאת אוהל המת בשתי דרכים:

א. העובדה שהאוהל מאהיל על המת ועל החפץ הנטמא יחדיו 'מחברת' בין החפץ הנטמא למת.

ב. האוהל מגדיר את מקומו של המת, וכל דבר הנמצא במקום המת נטמא.

ההיטמאות באמצעות אוהל זרוק מהווה נפקא מינה בין שתי ההבנות הללו: מצד אחד הוא מאהיל על המת ועל דבר נוסף, אך מצד שני ניידותו וארעיותו מונעות ממנו להיחשב 'מקומו' של המת. אם אוהל זרוק מטמא – הרי שמוקד ההיטמאות באוהל הוא ההַאֲהָלָה, ואם אוהל זרוק אינו מטמא – מוקד ההיטמאות באוהל רגיל הוא החשבת האוהל כמקומו של המת.

ר' חיים מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם הלכות טומאת מת יא, ה) הבחין בעניין זה בין שתי רמות של אוהל זרוק: כדי להביא את הטומאה יש צורך בהאהלה בלבד, ואילו כדי לחצוץ בפני הטומאה יש צורך גם ב'שם אוהל', הנחשב כמקומו של המת ותוחם את גבולות התפשטות הטומאה. התנאים הנזכרים בסוגייתנו נחלקו בנוגע לחציצה בפני הטומאה, ולכן דנו אם אוהל זרוק 'שמיה אוהל', אך במקרים מסוימים ארעיותו של האוהל אינה פוגמת רק ב'שם אוהל' שבו אלא בעצם יכולתו להאהיל. כדוגמה לכך הוא מביא את קביעתה של המשנה במסכת אהלות (ח, ה) ש"טלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים" אינן חוצצות בפני הטומאה וגם אינן מביאות אותה. הוא מסביר שהטלית והספינה, הנעות כל העת, ארעיות עד כדי כך שאינן נחשבות כמאהילות על הדברים שתחתיהן.

יש מקום לדון על פי הבחנה זו במעמדו של אוהל זרוק בתחומים נוספים. כדוגמה לכך אפשר להביא את דבריו של הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חייים סימן ל'), שדן בנשיאת מטריה בשבת. השואל שם הציע סברה להקל בכך ולטעון שאין בזה איסור עשיית אוהל בשבת, משום שאין כאן האהלה, בדומה לטלית המתנפנפת ולספינה השטה, אך הנודע ביהודה דוחה זאת:

"אין הנדון דומה, כי טלית המנפנפת אין לה סמיכה בשום דבר ואין לה שום קיום רק הרוח מעמידה באויר, וספינה השטה ועוף הפורח שם הפירוש שלא נחשבו אוהל שמאהיל על דבר זה, שהרי התעיף עליו עיניך ואיננו מאהיל על דבר זה ולא חוצץ נגד זה, לכך אינו מביא ואינו חוצץ, אבל לא שלא נחשבו אהל, כי בודאי הם אוהל, אבל אינם על דבר זה, אבל לענין שבת הרי עשה אוהל, ובכל מקום שהוא – אוהל הוא".

הנודע ביהודה מבחין בין מעשה ההאהלה ובין 'שם אוהל' בכיוון הפוך מזה שהזכרנו קודם: בספינה השטה אין מעשה האהלה אך יש 'שם אוהל', וכדי לעבור על מלאכת 'בונה' בשבת די בקיומו של אוהל, אף שניידותו מונעת ממנו להיחשב כמאהיל על מה שתחתיו.