חגיגה דף כה – בין יהודה לגליל

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו, מופיעה הסתייגות מן הכלל אותו למדנו בסוגיות הקודמות כי עמי הארץ שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן. בסוגיה נאמר כי רק עמי הארץ שנמצאים ביהודה הם אלו שנאמנים, ואילו עמי הארץ שנמצאים בגליל לא נאמנים. ריש לקיש מסביר שהסיבה לכך היא משום שיש אזור שגרים בו כותים המפריד בין המקומות ומשום שדינו כארץ העמים ממילא כל מי שעובר שם נטמא ואין אפשרות להביא מהגליל לבית המקדש יין ושמן בטהרה.

כלומר, מדברי ריש לקיש נראה כי הסיבה שעמי הארץ שבגליל לא הוזכרו במשנה היא לא משום שישנו חילוק מהותי בין אלו הגרים ביהודה לאלו הגרים בגליל, אלא מסיבה טכנית בלבד: העדר האפשרות להגיע ליהודה בטהרה.

הרמב"ם וראשונים נוספים כתבו שהטומאה היא משום מדורות העכו"ם. נסביר: חכמים גזרו טומאה משום שהגויים קוברים את המתים שלהם בלא לסמן את מקום הקבר וישנו חשש שמא הלך אדם ונגע או הסיט עצם ונטמא, וכפי שמובא ברמב"ם (הלכות טומאת מת, יא, ז)

מקום ששכנו בו עכו"ם בארץ ישראל הרי זה מטמא כארץ העכו"ם עד שיבדק שמא קברו בו נפלים.

מפשט הנלמד נראה לומר שלא מדובר ממש בטומאת ארץ העמים שכן מדובר במקום ששכנו בו עכום הנמצא בתוך תחומה של ארץ ישראל. על כן, הגזירה של חכמים היא רק כאשר הגויים גרים באותו זמן במקום. ניתן להוכיח את גבולות הגזירה על פי הנלמד במסכת אהלות, שם נאמר שעיר של עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור העכו"ם, או במילים אחרות: בזמן שבו בטל היישוב של הגויים מהאזור המדובר, ממילא אין בה עוד טמאה.

אם נכון האמור, נראה לומר שעל אף שאסור לכהן להיטמא בטומאת ארץ העמים (שו"ע יו"ד סימן שעב סעיף א), אין איסור ללכת מיהודה לגליל, אפילו במידה וגויים גרים שם מותר לכהן לעבור כפי שמותר לעשות כן לצורך מצווה או כבוד הבריות.

 

לפי ההסבר כאן, נראה לומר שכוונת האמור בסוגייתנו 'ולכשיבא אליהו ויטהרנה' – יטהר מהיושבים בה, ותהיה העיר טהורה מדין של עיר עכו"ם שחרבה. יתכן לומר שזו הסיבה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה, שבתקופתו לא ישבו הגויים (או לכל הפחות לא הייתה רצועה כזו) בין יהודה לגליל ולכן מותר היה להביא יין ושמן מהגליל ליהודה.