חג הסיגד (חג ההשתחוויה)

  • רבני ותלמידי הישיבה

מאת שרון שלום*

על פי המסורת[1], ביתא ישראל[2] הם צאצאי שבט דן[3]. ככל הנראה, בתקופת המלך ירבעם בן נבט גלה השבט לכוש עקב מלחמה שהתחוללה בין השבטים, שבה לא רצה ליטול חלק. 

"ביתא ישראל" היו מנותקים במשך דורות מן העולם ושימרו את מסורתם התרבותית בתנאים של בידוד וריחוק ממרכזי היהדות. נוסף על כך, הם גם סבלו מתנאים סוציאליים קשים ביותר שנוצרו עקב האנטישמיות והשנאה הנוראה אשר היו נחלתה של העדה בתקופת גלותה.

נשאלתי על ידי מספר חברים: האם היה תנ"ך באתיופיה? האם קיימתם מצוות באתיופיה? תשובתי אליהם היא שהתנ"ך בשלמותו היה בידי "ביתא ישראל". קיימנו ושמרנו על כל מצוות התורה, קלה כחמורה, מתוך מסירות נפש ומתוך אמונה חזקה ומוצקה בצור ישראל וגואלו! "ביתא ישראל" קיימה את מסורת החגים השונים בדרכים משלה. השוני בין לוח החגים המקובל לביןלוח החגים שהיה נהוג באתיופיה הוא שלוח השנה של "ביתא ישראל" אינו כולל חגים שהתחדשו אחרי חורבן בית שני [חנוכה, פורים, ל"ג בעומר, ט"ו בשבט]. כאן מקומו המיוחד של חג הסיגד. זהו חג ייחודי שאינו קיים בלוח השנה של שאר קהילות ישראל בשום וריאציה.

מקור החג

המקור התנכ"י לחג הוא בספר נחמיה:

"ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם: ויברך עזרא את ה' הא-לוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה"  (נחמיה ח', ה-ו)

"ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם"  (נחמיה ט', ג)

זמנו של החג

הזמן אשר בו נחגג החג במשך דורות רבים הוא בכ"ט במרחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים[4].

כאן אולי המקום לתת משמעות מיוחדת למיקומו ולזמנו של החג. חג הסיגד מגשר בין חשבון הנפש של הפרט, שזמנו ביום הכיפורים, לבין מקור האסון המרכזי של עם ישראל- הגלות, שבאה בגלל העדר יחסי אנוש מתוקנים. הנחת המוצא היא שכדי להיות ראוי לעלייה לירושלים אין די בצום יום הכיפורים, בתיקון בתחום האישי. יש לקיים במשך שבעה שבועות ספירה של ימיםהמוארים באור החזק של התשובה האישית והכפרה של יום הכיפורים. ביום החמישים, עם סגירת המעגל השלם של ספירה זו, עלינו לשוב אל חוויית יום הכיפורים, אך הפעם כקולקטיב שעבר חוויה מתקנת ועלייה במתח הערכי, האישי והחברתי.

משמעותו של החג

מספר מוקדים קשורים במהות החג:

א. הסיגד מזכיר את מתן תורה בהר סיני כיסוד הברית עם ה'.

ב. בחג מציינים את חידוש הברית על ידי הגולים שחזרו לירושלים בימי שיבת ציון.

ג. הסיגד שימש הזדמנות להזכיר ל"ביתא ישראל" המרוחקים משאר עם ישראל את הצורך להיות נאמנים למצוות, לתורה ולירושלים, על אף הסבל הכרוך בכך.

ד. החג היווה הזדמנות ל"ביתא ישראל" להכיר בתשובה, להפגין את נאמנותם לברית ולפנות בצום ובתחינה לאביהם שבשמים.

ה. הסיגד אפשר פיוס בין אנשים. הוא יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון.

ההכנות לסיגד

יום לפני הסיגד התכוננו כולם, מקטן ועד גדול, בהתרגשות רבה לקראת יום המחר. נהוג היה להכין את בגדי החג ולכבסם[5]. ה"כוהנים[6]" שחטו פרות וכבשים והכינו את הבשר לסעודה החגיגית בתום יום הסיגד.

כולם מתאספים בכפרים המרכזיים שבהם קיימו את החג. כדי להגיע בזמן נאלצו לפעמים לצאת למסע ממושך[7] של כמה ימים. בערב החג נהוג היה להתפלל תפילות מיוחדות לכבוד החג.

מיקום הסיגד

את הסיגד קיימנו תמיד על הר גבוה. לעניין זה יש שני הסברים:

* בדרך זו המחשנו וחווינו את עליית משה להר סיני ביום מתן תורה.

* מקום גבוה נחשב ונתפס כמקום טהור.

לפני תחילת התפילה נהגו ה"כוהנים" או זקני העדה לעלות למקום התפילה בהר על מנת לוודא שהוא נקי וטהור, ולחזק את הגדר שהקיפה את המקום. בחלק הקדמי של הגדר הוכן מקום להנחת האורית[8].

יום הסיגד

השכם בבוקר טבלו כל בני הכפר והאורחים שהגיעו בנהר, ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו, כאיש אחד בלב אחד, בצלות בית[9]. ה"כוהנים" הוציאו את האורית בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. כך, כאשר ספר האורית צועד בראש השיירה, צעדנו במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצוןלבקש סליחה על החטאים.

בהגיענו למקום התפילה פתחו ה"כוהנים" בתפילות היום, וכך היה הסדר:

א. תפילות על ירושלים ועל הרצון להשתחוות לקב"ה בירושלים.

ב. פניית הכוהן הראשי אל הקהל בדבר חובת זכירת חוקי התורה ושמירתם.

ג. קריאה מהאורית:

                        * סיפור התגלות הקב"ה בהר סיני.

                       * נחמיה ט' - חידוש הברית בין העם לבין ה' בימי שיבת ציון.

                        * ויקרא כ"ו ודברים כ"ז-כ"ח - הברכות והקללות.

הכוהנים תרגמו את הדברים משפת הגעז[10] לשפה המדוברת - אמהרית או טיגרית. לקראת סיום מבקשים כולם סליחה ומחילה על חטאיהם, כורעים על ברכיהם ומשתחווים ארצה תוך כדי פרישת כפיהם אל השמים. אחר כך תוקעים בחצוצרות ואומרים "כשם שזכינו לחגוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה הבאה בירושלים".

היום נחתם בירידה מן ההר בשמחה ובריקודים אל בית צלות, ושם מתקיימת סעודת המצווה החותמת את היום הנשגב, את חג הסיגד.

סוף דבר

בחסדי ה' יתברך אשר גמל עם עבדיו חסד, וקיים הבטחתו לקיבוץ עם הקודש בארץ הקודש, אל יעלה בלבנו שום שמץ של מחשבה שהגענו אל התכלית, אל השלמות, אל פסגת ההר, וכי עלינו לנסות להשליך את העבר. אדרבה, בימים אלה של פילוג בעם ושל מחלוקות קשות הגורמות לחוסר יציבות במישור המדיני, הביטחוני, החברתי והרוחני - יש מקום להמשיך מנהג יפה זה שלחג הסיגד לפחות ברובד הרעיוני והעמוק.

לעלות לירושלים, לעיר שעושה כל ישראל חברים, ושם להגביר את האהבה, את הסליחה, ואת השאיפה לסובלנות ולהבנה הדדית. להגביר את החיפוש המשותף להתחברות ולהתלכדות, עד אשר "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", מתוך "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".

ואם יהפוך חג הסיגד בעתיד לחג לאומי, יהיה זה שכרנו ותרומתנו לעם קודש בארץ הקודש.

ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם

 

* תודה מיוחדת לחיים פרי, לשושנה דור ולרב ולדמן שסייעו לי בכתיבת המאמר.

1] כך כותב אלדד הדני במאה התשיעית: "ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחילה בא"י יושבי אוהלים ולא היה בכל שבטי ישראל בעל מלחמה גיבורי חיל כמונו". כך כתבו גם רבי עובדיה מברטנורא והרדב"ז.

2] כך מכנים יהודי אתיופיה את קהילתם.

3] ישנם מספר רמזים לגלות שבט דן מן הארץ:

א. על שבט דן שהתנחלו בליש נאמר: "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ וכו' (שופטים י"ח, ל-לא).ייתכן שהכוונה למועד מעבר המשכן לשילה או לשבי ארון ה' ביד הפלשתים, ושהייתה גלות מיוחדת של בני דן בתקופת השופטים.

ב. דבורה בשירתה מוכיחה את השבטים שלא השתתפו במלחמה, ואת בני דן היא מוכיחה במילים "דן למה יגור אניות". ויהונתן כותב בתרגומו שבני דן בפחדם ברחו ממקומם.

ג. שבט דן אינו נזכר בכל שלבי הגלויות מן הארץ, גלויות ישראל וגלויות יהודה, לא במקרא ולא במדרשי חז"ל.

ד. בין ייחוסי השבטים הנזכרים בתחילת ספר דברי הימים בימי שיבת ציון נזכרים כל השבטים פרט לשבטי דן, זבולון ויששכר.

4] יש בכך דמיון לחג השבועות המתקיים 50 יום לאחר חג הפסח.

5] באופן דומה, ההכנות למעמד הר סיני כוללות כיבוס הלבוש - "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" (שמות י"ט, י).

6] כהין= כוהן. כך כונו הרבנים של "ביתא ישראל" על אף העובדה שאינם מזרע אהרן.

7] גם העלייה בימי קדם חייבה מסע ממושך לירושלים.

8] אורית= תורה. מונח זה הוא בהשפעת הארמית (=אורייתא).

9] בית כנסת - מן המילה הארמית 'צלותא'.

10] הגעז היא שפת הקודש, והשפות המדוברות הן אמהרית או טיגרית.